עריכה-
חשוב לי להדגיש, שאנשים שעברו את השואה דווקא כן הצליחו לשמור על צלם אנוש,
ולבנות משפחה, בית.
אנחנו, כולנו, אנו היא נקמה המתוקה שלהם.
יזכור.
שישה מיליון.
שישה מיליון שלא קמו מתרדמה,
שנפלו ולא שבו.
שישה מיליון שלא יוכלו לדעת יותר,
אושר, מהו?
שישה מיליון שהובלו כצאן לטבח.
שישה מיליון שהתנגדו.
שביצעו בהם הרג, מעשי סדום, אלימות,
שישה מיליון ששאבו מהם כל רצון לחיות,
כל חלקיק של נשמה,
רק בגלל העובדה שנולדו.
שישה מיליון זקנים, ילדים, נשים, גברים.
שישה מיליון אחים, דודים, שכנים, חברים.
שישה מיליון חייטים, מוכרים, שחקנים, מורים.
שישה מיליון חלקים בפאזל הרשע,
שישה מיליון אנשים, נשמות.
שישה מיליון שלא הריחו פרח,
שלא ידעו זריחה,
שלא ראו את הסוף הקרב ובא.
שישה מיליון שחיו חיים לא חיים,
שהתקיימו בבורות, באשפתות, ברפתות, במחסנים נטושים.
בגטאות, מחנות, יערות ובונקרים.
שישה מיליון שכבר לא הרגישו רעב, או צמא, או חשק,
שחיו כדי לשרוד, ועשו הכל בשביל לחיות.
שישה מיליון,
שבאמת חפרו לעצמם את הבור.
שישה מיליון אנשים, נשמות תועות.
שמות שיישכחו,
אהבות שנקברו,
אמהות שאבדו,
ילדים שגוועו.
פולין, רוסיה, גרמניה, אינדונזיה, לוב, הולנד...
שישה מיליון אנשים,
שהקשר היחיד בינהם התבסס על הדת.
שישה מיליון,
שאיבדו כל צלם אלוהים.
שהתהלכו כחיים מתים.
שישה מיליון אנשים,
שאנחנו יכולנו להכיר,
שכן. אורח. מכר.
שישה מיליון זה לא רק מספר.
זה חיים, זה הקפה של הבוקר עם העיתון,
זה המשחק בחצר בצהרי היום,
זה הארוחה בערב,
סיפור לפני השינה,
שישה מיליון ללא מנגינה.
שישה מיליון שלא אתן שיישכחו.
כל-כך חשוב לי לעבור את המסע הזה בפולין.
מתגעגעת, אפילו שלא הכרנו.