בזמן האחרון אני יושבת לפעמים לבד על החלון בחדר שלי ומעשנת ג'וינט מהמריחואנה הרפואית של אבא שלי.
זה סוד. אבל אני מספרת אותו כי עשיתי את זה לפני שעה.
ואז שכבתי על המיטה והסתכלתי על התקרה שלי ודיברתי באנגלית (לא ברור למה) עם הפסיכולוגית שעדיין אין לי.. מחר בבוקר אני צריכה להרים טלפון לארבעה פסיכולוגים שאמא השאירה לי את המספרים שלהם אצלה בחדר. אחד לאחותי, אחד לאמא, ואחד לי.
אז דיברתי עם הפסיכולוגית המדומה שלי, או אם מישהו שנמצא בקצה השני של העולם במימד מקביל בו אני מסיימת צבא וטסה לחופים של צ'ילה כמו שרציתי. וכשאני מדברת עם הדמות שלא משורטטת הזאת על המיטה שלי, אני אומרת לה.
"מה שהכי מפחיד זה להבין שלא חשוב מה תעשה ובכמה אנשים תציף את עצמך, וכמה אנשים תאהב או יאהבו אותך, אתה תמיד יכול להיקלע למצב כזה שאתה לבד. ואתה צריך מישהו. ואתה לבד".
ואז דיברתי על כאב. על זה שבזמן האחרון חשבתי פתאום על זה שיש משהו בכאב. משהו שאנחנו אוהבים. שנעים לנו. ולא בקטע פסיכי של לחתוך את עצמי או משהו. פשוט שיש דברים כמו מסאז', וסקס, שהם קצת כאב.. והוא כאב טוב. שלפעמים כשאנחנו רואים גור חתולים קטן ממש בא לנו למחוץ אותו. למחוץ. לגרום כאב. למה בא לנו למחוץ משהו כל כך רך ושביר כמו גור חתולים?
ואז אמרתי לעצמי שאולי זה פשוט כי אני רוצה להאמין שהשעות האחרונות של אבא שלי לא היו כואבות. כלומר, היו כואבות, אבל עם מין משהו מתוק בקצה. כאב נעים כזה. משהו.. איזה קצה של תקווה שבחוסר ההגיון שלנו יש הסבר פשוט ללמה אנחנו כאן. וחשוב מזה: ללמה אנחנו הולכים.
ואז בכיתי. על אבא שלי ועל הכאב הנעים או לא נעים שלו. ועל זה שהוא עכשיו עם כל הזמרים שהוא אוהב. עם פברוטי ועם ג'ון לנון ועם מרסדס סוסה. ועם אריק אינשטיין. ואיך בעצם הוא לגמרי לגמרי לבד. וזה מה שכל כך מפחיד במוות.
להיות לבד. מבפנים.
אבל זאת לא הסיבה היחידה שאני מספרת את הסוד שלי. אני מספרת את הסוד שלי גם בגלל שאני מרגישה נקייה בבלוג הזה. אני כותבת פה מכיתה ז', כשעוד קראו לי מור ואף אחד עוד מעולם לא נישק אותי והייתי מכסה את השיער שלי בקוקו הדוק כדי שאף אחד לא יראה את השיער הנוראי שלי. ואבא היה רק אבא. בלי הכאב. שלא נעים לי בכלל.
ואולי אני מספרת את הסוד הזה בגלל שתמיד כשאני כותבת פה, ת-מ-י-ד, אני מרגישה שאני כותבת את זה למישהו. לפעמים זה מישהו שבאמת נמצא כמוך לייב וכמוך מאיר, ולפעמים כמו מישהו שלא נמצא כמו אושר, וכמו דני, וכמו אבא שלי, וכמו אלה.
ואז, כשאני כותבת את זה למישהו, אני מרגישה לבד קצת פחות. משהו תרפי כזה, כמ שיחה עם פסיכולוגית, כמו להיות בקצה השני של העולם ולדמיין את החיים שלי אם הייתי נוסעת, אם הכל היה שונה עכשיו ולא הייתי צריכה לנהל עסק שבכלל לא מעניין אותי בגיל 21, ולא הייתי צריכה ללמוד למבחן בפיזיקה ביום שישי.
היום אני כותבת בעיקר למאיר.
לא מצליחה להמשיך מעבר לחמשת המילים האלו.
מאיר. אני מצטערת. גרמתי לך להמון נזק והמון כאב והמון לבד. ויכולתי למנוע אותו. וידעתי. ולא עשיתי את זה. לא רציתי לחשוב. זאת היתה תקופה מוזרה.. אחת התקופות המוזרות בחיים שלי. אני בקושי זוכרת מי הייתי באותה תקופה. אבל אז אתה היית החופים הרחוקים של צ'ילה בשבילי. היית לי מקלט מכל מה שרציתי לברוח ממנו כמו כל ילדה בת 15. ואני יודעת שהיית צריך אותי. ואני יודעת שלא הייתי שם בשבילך. ואני מקווה שאתה הכי מאושר בעולם ואני אוהבת אותך מאוד. ואני מצטערת.
אז סיפרתי את הסוד שלי. וכשסיפרתי אותו גם פחדתי לספר אותו לך. לא רציתי שתחשוב עליי את הדברים שחשבת עליי פעם. את כל הדברים שהמפגרים האלה רצו שיחשבו עליי. ואני כבר לא זוכרת מי אמר לי שאתה חושב שאני מעשנת סמים. ונורא נעלבתי ממך. ובגלל זה, למרות שאפילו אמא שלי הצטרפה אליי לג'וינט לפני כמה ימים, לך אני קצת מתביישת לספר. כי קצת רציתי להישאר איזו גיבורה הירואית כזו, משהו בלתי מנוצח כמו שחשבת עליי פעם, כשהתייעצת איתי לגבי כל דבר והקשבת לכל מילה.
אבל אני כבר לא יכולה למחוק את הפוסט הזה. זה לא פייר. כי אם נגזר עלינו להיות לבד. ולהיות ערומים מול הפחד. ואם זה מקום המקלט שלי, אני רוצה שישאר כזה, אני רוצה לדעת שאני יכולה להגיד כאן הכל.
ולספר הכל לך, ולאבות של שנינו, שרואים אותי כאן עכשיו. או ככה לפחות אני רוצה להאמין.
ואז מה אם אני רוצה להאמין?
ואז מה אם אני מפחדת? ומדליקה ג'וינט מדי פעם?
אני אמיתית. אני כנה לגמרי. אני הכי הכי אני שהרגשתי אי פעם. ואני גאה בעצמי. כי אני יודעת שגם אם אני אהיה לגמרי לגמרי לבד, כמו כשאמות. אני סומכת עליי שאהיה חזקה ואמיתית, ואדע להנות מהכאב.
פעם היתה לאמא שלי מכונית סיטרואן ישנה בצבע אפור, שלא היה בה רדיו אבל היתה בה קלטת. שאבא נתן לאמא לפני הרבה שנים. וזאת היתה קלטת של אריק אינשטיין שנקראת "לאן פרחו הפרפרים".
וזה השיר שהכי אהבתי. והקלטת נמכרה בטעות עם המכונית. אבל השיר נשאר.
ועכשיו אני מרגישה שזה שיר שאבא שלי שר לי.
שזה השיר שלנו. הוא גם קרא לי "ילדתי".
אני מרגישה שזה שיר שהוא שר לי עכשיו
https://www.youtube.com/watch?v=tyy-XIbfxOk
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
