angel that cry blood

זהו. אבא שלי נפטר אתמול.

ההלוויה תהיה מחר ב 5 בערב בבית העלמין במעלות.

על מיטה חורקת שעל רצפת ויניל דהויה הוא שוכב ומרים עיניים לתקרה, קצת מדבר עם הבורא, קצת עם עצמו, קצת כועס, קצת עצוב וקצת מעורפל.

כל שעה בערך מגיעה אחות לבדוק את החמצן, להחליף אינפוזיה, לחייך אליו חיוך דואג, להוציא כמה בועות אוויר שנלכדו בצינור שמחובר אל הגוף, להוסיף קצת מורפיום, קצת אוקסיקוד וקצת אופטלגין. לפסוע בשקט, בניסיון לא להעיר את אשתו שישנה על המזרון לצידו כבר שבועיים, ואף פעם לא באמת ישנה. מחזיקה את הדמעות בכוח בעיניים הקטנות שלה, שכמעט נעצמות כשהיא מחייכת.

אור כחול חלוש בוקע מהטלוויזיה, קצת כמו מנורת לילה קטנה ליד מיטתו של ילד, אם ילדים עוד מספיקים להיות ילדים ולפחד מהחושך.

הרבה שתיקה. קצת כי אין מה להגיד, הרבה כי מפחיד להגיד מה שיש. ומדי פעם, כשההשתנקויות שלו מרעידות את השקט המכני הזה, היא מתיישבת לידו ומחזיקה לו את היד, מלטפת ובוכה. והוא בוכה. בוכה את כל הדמעות שלא זכה לבכות כילד בשנות ה 60 המוקדמות בארגנטינה של אז.

שעה ועוד שעה, שנוזלות ומתפוגגות מהזמן המוקצב שלו, ושל כל אלה שנאנחים בכאב במחלקה הארורה שבקומה הרביעית בבית החולים בנהריה.

הוא חולם. על סבתא שלו, שהיתה היחידה לפני אישתו שהעניקה לו תחושת שלווה וביטחון. על אבא שלו, שלא היו לו מילים להציע, וגם לא שום דבר אחר. על אמא שלו, ועל כמה שהוא שונא אותה על מה שעשתה לו, בחדר החשוך בדירה הקטנה בבואנוס איירס, ועל כמה שאף פעם אי אפשר לשנוא אמא באמת.

אבא שלי הולך למות. חלקם נותנים לו ימים ספורים, חלקם מעיזים עד לחודש, אבל אבא שלי הולך למות. והוא הולך למות על המיטה החורקת הזו, שעל רצפת הויניל הזו, בן 59 , סבא לנכדה שלא תזכור אותו, ולעוד רבים שהוא כבר לא יכיר.

השבוע סוף סוף בכיתי. במונית חזרה מבית החולים. היום. כבר התחלתי לדאוג שמשהו לא בסדר איתי.

מאז שהם אמרו שהסרטן התפשט כבר לריאות ולכבד, מאז שאמרו שנותרו לו כמה ימים, לא הצלחתי לבכות. לפעמים אני מפחדת שאני לא מעכלת את זה, אז אני משחקת במשחק שפותח את הספר "אם יש גן עדן", אבא שלי כבר לא.

אבא שלי כבר לא יעזור לי להעביר דברים לדירה החדשה שלי.

אבא שלי כבר לא יהיה בחו"ל עוד לעולם.

אבא שלי כבר לא יידע אם ועם מי אתחתן.

אבא שלי כבר לא ילווה אותי מתחת לחופה.

אבא שלי כבר לא ילך לראות בקולנוע סרטים של וודי אלן.

אבא שלי כבר לא יצעק על פקידים מעצבנים.

אבא שלי כבר לא ינהג יותר לעולם.

אבא שלי כבר לא יכין אסאדו בשבתות.

אבא שלי כבר לא יזכה לראות את הילדים שלי.

אבא שלי כבר לא יזכה לראות את נכדיו מצמיחים שיניים ומתחילים לדבר.

אבא שלי כבר לא ילמד אותם לנסוע באופניים, ילווה אותם עד סוף הרחוב, וכשהם יתחילו לדווש יבטיח שלא יעזוב, ויעזוב. כי הוא אומר שרק ככה לומדים.

אבא שלי כבר לא יעשן מקטרת במרפסת.

אבא שלי כבר לא יהיה בוס גדול, כמו שהוא אוהב.

אבא שלי כבר לא יכתוב קטעים בכתיבה המפוארת שירשתי ממנו.