נגמר.
יש שיר כזה. חדש. אני חושבת שהוא של עידן עמדי.
השתחררתי לפני שבוע וחצי מצה"ל והעולם לא התהפך על גדותיו שלשום והכל בסדר. ואני כבר ילדה גדולה וכבר בת 20 וכבר עובדת ומשלמת בעצמי את חובי למדינה במס הכנסה וביטוח לאומי ועוד כל מיני מושגים שעוד לא לא כל כך הבנתי (כמו הוראת קבע למשל..) אבל אני לגמרי בדרך.
וזה מוזר אבל אני כאילו מרגישה שככל שעובר הזמן המשהו הזה שנושף לי בעורף על זה שהזמן עובר מהר מדי נרגע קצת.. ועוזב אותי לנפשי כי אני כאילו ילדה טובה שסיימה צבא מוקדם ומתעסקת בדברים של גדולים ולומדת לפסיכומטרי כמה פעמים בשבוע ובטח כבר לא אטוס השנה.
ונורא רציתי דרום אמריקה. נורא רציתי לטוס לראות בעיניים של ילדה גדולה.. אולי לא ילדה אפילו, את כל מה שההורים שלי היו כל החיים שלהם. את ההרים המושלגים של ברילוצ'ה ואת הנהרות העצומים ליד מנדוסה ואת החופים הבלתי נגמרים של צ'ילה ואת הילדות האבודה של אמא שלי.
אבל נורא מסוכן בדרום אמריקה עכשיו.. ואפילו אמא של אמא שלי כבר מתחילה לארוז מזוודה. החליטה לעבור לישראל. משוגעת. נו.
ותמיד היו סיפורים נוראיים על דרום אמריקה וארגנטינה בפרט. על זה שפעם כמעט חטפו את דודה שלי לסחר בילדים.
וליפעמים.
בשקט בשקט.
אני חושבת שאם זה היה קורה היא היתה חוסכת מבת הדודה האומללה שלי, שרק בת 8 וכבר חוותה כל מיני חוויות איומות, את כל החיים האלה, שבנינו - שום דבר טוב לא הולך לצאת מהם. מזכירה לי את מארי. הילדה הזו שככה סתם כמו כלום אחת ושתיים.. שדדו ממנה את הילדות.
אז אוסטרליה. כנראה. עוד שנה. עוד שנתיים. עוד הרבה.. כשיהיה כסף. ויהיה זמן..
ואף פעם אין לאף אחד כסף וזמן בעולם הזה. באף גיל.
אז אני יושבת בחדר שלי, כשכנראה כבר לעולם לא אחלוק אותו עם עוד 7 בנות 18-19-20 שברגע נתון אחד תצא אחת מכרסמת עוגיות, אחת בוכה על בחור שעושה לה בעיות, אחת שמסתובבת בלי בושה יחפה לחלוטין על רצפת החדר המטונפת שלנו ואחת שחולמת עכשיו את החלום השביעי. באמצע היום.
וכותבת במחשב הנייד החדש שקיבלתי מההורים בגלל שהם כל כך גאים בי כי קיבלתי נורא יפה את זה שלאמא שלי יש סרטן.
וכבר שוכחת כמעט תמיד להגיד שאני בת 20 כששואלים ומתבלבלת.. ולפיעמים יוצא לי 16.. ליפעמים בראש 30..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
