והכל פתאום כל כך גדול עליי.
כאילו שככל שהזמן עובר אני מבינה כמה קטנה אני בעולם הענקי הזה. כמה מעט אני בעצם יודעת עליו. על אנשים. על עצמי.
את מי באמת אני אוהבת. אם אני בכלל יודעת מה זו אהבה.
אולי אהבה זו רק לונה. אולי אהבה זה לא משהו אמיתי בכלל..
אולי רק כשהוא מחמם את הכף השחורה שלו.. כשכל החדר הכל כך אסור הזה מתמלא בריח של אמסטרדם.. ונותן לי.. אני פתאום יכולה לאהוב הכל.
והשמיים החורפיים של הלילה נראים לי פתאום כמו עולם של אור חזק ואינסופי שפשוט מכוסה בשמיכה שחורה גדולה..
אבל היא כבר לא יכולה לעבוד עליי.. השמיכה הזו.. אני רואה עליה.. מכוסה חריצים.. ויש כל כך הרבה מעבר.. שמבקש שנטעם אותו.. ואני כל כך רוצה לטעום אותו. רק ריגוש. של התחלה.. של משהו חדש. בלי אהבה. בלי כאב.
אני כבר לא רואה את עצמי גדלה יותר. אני לא רואה את עצמי מתחתנת ועושה ילדים ומקימה משפחה וחיה חיים שלמים כמו שכל כך הרבה פעמים אמרתי לך שאני רוצה.
הרסתי הכל.. את כל מה שידעתי על עצמי ניפצתי.. אולי אני כל כך נאחזת בקשרים ארוכים והגיוניים ורציונליים כי בעצם.. עמוק עמוק בפנים.. זה לא שאני מוכנה למישהו.. זה לא שאני כל כך בוגרת.. אלא שבעצם אני כל כך מפחדת להיות לבד. כי אני בכלל לא מכירה את עצמי באמת.
וכל כך הרבה דברים שכחתי על עצמי בזמן האחרון.. כל כך הרבה פעמים שכחתי את עצמי בזמן האחרון.
ואני אמורה לחפש עכשיו איזשהו מסלול.. איזו דרך בין הערפל.. חדשה.. לא מוכרת.. וללכת בה.
אבל אני לא רוצה ללכת בה. אני רוצה להסתכל לכל הכיוונים ולא להחליט כלום. או לשבת בערפל הסמיך שלי ולשאוף אל תוך הריאות את אמסטרדם.. את חוסר הידיעה.. את הפחד הכל כך ממכר הזה.
כל כך הרבה דברים הוכחתי לעצמי בזמן האחרון.. וככל שאני מוכיחה יותר דברים על עצמי.. אני מרגישה שאני מכירה את עצמי פחות.
אני מספרת לחברות איך שברו לי את הלב בפעם הראשונה.. מספרת כמה אהבתי את שחף.. ואני בכלל לא זוכרת את זה. כמו זיכרונות ילדות שהם כל כך אפופים מסתורין שאני כבר לא יודעת אם קרו באמת או שאני שולפת אותם מפינה חשוכה הרחק בדמיון שלי. ואני בכלל לא זוכרת איך הייתי עם שחף.. אני בכלל לא זוכרת שאהבתי אותו.. אני כנראה פשוט אומרת את זה לעצמי מספיק זמן.
וסשה..? אני כבר לא בטוחה שאני בכלל זוכרת כמה חברות טובות היינו.. וכמה היא באמת אהבה אותי.. וכמה באמת אהבתי אותה.. וזה הכי קל להגיד דברים יפים על אנשים אחרי שהם כבר לא שם.. אבל אולי.. אולי חלק גדול מכל מה שאנחנו קוראים לו זיכרון.. הוא בעצם הדמיון שלנו.. של מה שרצינו שיהיה.. של מה שפחדנו שהיה.. של החלקים הבודדים האלה שמתאספים לתמונה אחת שנורא קל לזכור ולנתח.. אבל היא לא האמת.
ומה זה משנה מה האמת בכלל?.. זה הזיכרונות האלה.. שבונים אותנו.. לא? אז מה משנה מה קרה באמת?.
אבל אני אפילו לא זוכרת מי הייתי בשנתיים האחרונות!! אני רוצה לצעוק..
אני אפילו לא זוכרת מי הייתי איתך.
אני יודעת שאני אוהבת.. אבל.. אולי..?..
הרסתי הכל. ובמקום לבנות לי מחדש את העולם שלי.. אני יושבת על דשא שבגלל החומר שזורם לי בדם.. פתאום יש לו כל כך הרבה צבע.. כל כך הרבה חיות. או שוכבת על הבטון הקר והרטוב בבסיס שלי.. ומסתכלת לשמיים.. אל תוך העולם הזוהר שממעבר לחושך של כדור הארץ.. ושומעת פסנתר חלש וכואב מנגן לי.. והראש מסתובב ואני לא זוכרת כלום.. והכל ערפל סמיך של חוסר הגיון..
ואני יושבת שם.. פותחת לרווחה את העיניים הגדולות שלי.
ולא מנסה לקום.
ולא מנסה לבנות.
ולא מנסה לזכור.
ולא מכירה אותי בכלל..
ולא אכפת לי.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=niq1HnZC-Y0
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
