תמיד כשהוא שוכב על הספה בסלון, אני כאילו מוכרחה להסתכל על הבטן
הגדולה שלו עולה ויורדת, כאילו שאם אני אסיט את המבט הוא יפסיק לנשום פתאום.
אומרים שזה תהליך. מתחיל כואב. ואז מפחיד מאוד כשאתה מגלה למה זה
כואב. ואז, עם הטיפולים, זה הולך ומשתפר, עד שזה פתאום כואב שוב, הרבה יותר, ומשם
כבר אין חזרה. אחרי זה הסוף.
ועדיין לא עברה אפילו שנה אחת מאז שגילו לאמא שלי סרטן ברחם. ועשו לה
כריתה והקרנות וטיפולים ומאז היא ממש בסדר. השילה 15 קילו ונראית מעולה לגילה,
וממשיכה ללכת לחוג היוגה שלה ולדבר איתי על שום ועל אנטיביוטיקה. ואני כל כך גאה.
ואני חושבת שמזל שהיא ככה כי בחיים לא היינו מצליחים עם שניים. ואני כל הזמן נזכרת
כמה שהרופאים אמרו שיש לה מזל ממש גדול שהסרטן התנחל לו דווקא במקום שולי כמו רחם,
שאפשר להסיר בקלות. ושאם זה היה במקום אחר בגוף הסיכויים היו אפסיים כמעט.. ואז זה
היה חדשות שגרמו לעיניים שלי לנצנץ מאושר. עכשיו יש בהם אירוניה שחורה נוראית.
אבא שלי היה ילד יהודי בארגנטינה, שאיבד את אמא שלו למחלה נוראית בגיל
18, ואיבד את אבא שלו לבחורה בת 18, שלקחה אותו לעצמה. ולמד יתמות. בנפש ועל
הנייר.
אבא שלי גדל להיות נער ציוני קומוניסטי שהתנגד לממשל והלך להפגנות
וישן עם אקדח מתחת לכרית והיה בטוח שימות עד גיל 30, כמו 30,000 בני נוער אחרים
בגילו שלא הסתירו טוב מספיק את הספרים המחתרתיים בבית שלהם או את התקוות הנוצצות בעיניים שלהם.
אבא שלי היה ילד אבוד שהלך ללמוד רפואה לבקשתה האחרונה של אימו, ועזב
את הלימודים כשאישה גוססת אחת, באיזה בית חולים לימודי בארגנטינה, לימדה אותו שבנפש
יש כוח שלגוף לא יהיה לעולם.
ואז הוא היה גבר נחוש שעשה צעד בטוח אל עבר האושר והתחתן עם יהודייה
מהמעמד הגבוה, שהעיניים הקטנות שלה, שכמעט נעצמות כשהיא מחייכת עשו לו משהו שאף אחד
לא הצליח. והוא עלה איתה לישראל וגר בבית פשוט בקיבוץ עם עוד 20 בני גילו
מארגנטינה שהעזו.
אבא שלי היה בעל מסור ואבא לשני ילדים קטנים שלא ידעו מה מילקי עד גיל
מאוד מאוחר פשוט כי לא הביאו מילקי לקיבוץ. והוא היה עובד פרדס שקם עם השמש ומביא
הביתה תפוזים שפילח.
ואז הוא גילה את התשוקה שלו להבין ולנתח אנשים ועזב את הקיבוץ והיה
דוקטור למדעי ההתנהגות ולפסיכולוגיה, שנשוי לאדריכלית והרוויח 50,000 שקל בחודש,
וגידל נערה פיקחית שרצתה לנסות הכל והיתה עולה על אופנועים ונוסעת למסיבות בגיל
14, וילד בן 12 עם תעודה מרשימה שפחד מבריונים בבית הספר, וילדה בלונדינית בת 5
שלא מפסיקה לדבר אף פעם.
ואז הוא היה מנהל של מכללה מצליחה ופילס דרך חדשה ומפחידה של עצמאי
אחרי המיתון של ביבי שהשאיר אותו עם מעט מאוד. ועבר עם המשפחה לכאן.
אבא שלי סבא לתינוקת מדהימה בת חודשיים שקוראים לה נגה והיא כבר
מחייכת ומרימה את הראש.
ועכשיו אבא שלי שוכב על הספה בסלון עם גידול סרטני רעב בלבלב, נאבק
בכאבים ועוצם עיניים. ואני תוהה מה הוא חושב שכשהוא שוכב שם שעות, מדי פעם מבקש
משהו, לפעמים נרדם, רוב הזמן שוכב שם ומחכה למוות.
תמיד בסרטים כשמישהו הולך למות ויש סצנה מרגשת כשכולם כורעים אל מול
המיטה של האדם הגוסס לשמוע את מלמוליו האחרונים, תמיד האדם הגוסס יש בו מין רוגע כזה,
מין השלמה, קבלה של המוות. אבא שלי בכה אתמול כמו ילד קטן והרגשתי את הדמעות
נופלות לי על היד כשהחזקתי את היד שלו ושמעתי את הפחד מהיבבות המבוהלות שלו. של אדם
שפשוט מפחד למות. ואבא שלי מעולם לא היה אדם שבוכה, או נשבר, או מחזיק למישהו את
היד, ובוודאי שלא הכל ביחד. וזה הדבר הראשון שהסרטן לקח ממנו, את הכוח.
ואני מסתובבת בכל הצפון בסניפים של "ליבנת פורן"
ו"זכותי" וביטוח לאומי ומסבירה לכל הפקידים שאבא שלי הולך למות, כאילו
שכמה טפסים או הקלות בירוקרטיות או כמה מבטים מרחמים או איזו הנחה בארנונה או במס
הכנסה ישנו משהו.
ואני כל הזמן נזכרת כמה שהרופאים אמרו שיש לה מזל ממש גדול שהסרטן
התנחל לו דווקא במקום שולי כמו רחם, שאפשר להסיר בקלות. ושאם זה היה במקום אחר בגוף
הסיכויים היו אפסיים כמעט.. ואז זה היה חדשות שגרמו לעיניים שלי לנצנץ מאושר.
עכשיו יש בהם אירוניה שחורה נוראית. כמו המשפט הזה, שהנה הצמיח לו משמעות שונה
לגמרי.
מישהי שהתאבדה כבר מזמן נתנה לי פעם ספר. "דברים שצריכים לעבור" של בחורה בשם ורד מוסנזון שהיום היא אישה מבוגרת ואחראית אבל את הספר הקטן הזה, שהוא חצי איורים וחצי כתיבה מהורהרת, היא כתבה בגיל 18.
ושנים שלא נגעתי בספר, עד שיום אחד, במחלקת נשים בבית חולים נהריה, בדרך לבקר את אמא שלי, ראיתי את אחד הקטעים בספר הזה ממוסגר על הקיר, ונזכרתי בספר וקראתי אותו שוב ושמרתי אותו בכוננית שליד המיטה שלי.
ורציתי להראות קטע מהספר הזה. עוד פיסה אירונית שהתחילה בסרטן אחד והגיעה לסרטן אחר.
ולקטע קוראים
אבא שלי.
עכשיו אבא שלי
הולך למות בחדר השני
אני יושבת כאן,
עוצמת עיניים, מקמצת אגרופים,
הציפורניים
משאירות לי סימנים אדומים בעור
כף היד,
ומנסה לחזור
לזמן אחר.
הייתי ילדה
ואבא היה הכי.
ואבא חשב שאני
הכי. אבא רצה שאהיה הכי.
הוא הקריא
ולימד,
הוא בנה לי
סוכה על עץ תות
והוא נפגע
כששכחתי.
הוא דעך אל מול
עיני
וצעק עוד יותר
כשידע עד כמה שלא
התייחסתי.
עכשיו אבא שלי
גוסס
ובעוד זמן מה
אבא שלי ימות.
ואני אזכור את שהיה
ואת שעכשיו,
יזכירו לי סימני הציפורניים
בעור כף היד.
~דברים שצריכים לעבור, ורד מוסנזון~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
