אבא שלי, שיותר משהוא אדם קשה וביקורתי, כלפי הסביבה ועצמו, הוא פסיכולוג מוכשר ובעל כישרון כתיבה יוצא מן הכלל שזכיתי לרשת.
וכשהייתי ילדה, ואבא שלי היה אז הכי הכי בעולם, היו באים אלינו הביתה אנשים עצובים, כדי לדבר אל האדם היחיד שמותח עליהם ביקורת, בלי רחמים, בלי בושה. וליפעמים הוא היה מספר להם כל מיני סיפורים משונים שהמציא כדי לשנות לאנשים העצובים את התפיסה על החיים ועל המציאות. ואני נורא רציתי לשמוע את הסיפורים שאבא שלי המציא, כי אבא שלי היה אז הכי הכי.
אז הוא סיפר לי סיפור אחד על איזה אדם פשוט שהלך פעם לאיבוד ביער גדול וסבוך בניסיון להגיע חזרה לביתו שבכפר הסמוך. באותו יום, כמובן, ירד גשם כועס מהשמיים ומעטה של קור וערפל כיסה את היער החשוך. האיש ההוא הסתובב ביער חסר אונים, חיפש שביל, דרך, מקום מסתור. הבגדים הדלים שלו רטובים לגמרי, העצמות שלו קפואות לחלוטין והלב, אט אט, מאבד תקווה. ברגע אחד, שלא היה בו שום חן ויופי, התיישב האדם על סלע גדול והתייפח על מר גורלו, על מרות האל שהשאיר אותו למות ככה סתם, באמצע היער, מרחק מה מאישתו האוהבת וילדיו הקטנים. (למען האמת אבא מעולם לא ציין שלאדם ההוא היתה אישה והיו ילדים, אבל זו הדרך שבה העדפתי לחשוב עליו).
לפתע פתאום, מבין הבזקי האור המסוונרים של הברקים החדים, שמלווים בשאגות זועמות של רעמים כבדים, נשמע קול בכי דק ושברירי מאחד השיחים בסביבה. אחרי שהסקרנות גברה עליו, מצא האיש את מקור הבכי בדמות תינוק קטן, עטוף כולו בשמיכה רטובה ומלוכלכת, ובעיניו פחד כן ואמיתי לחייו.
מאותו רגע, הייאוש הודחק לפינה מרוחקת במוחו של האדם הפשוט, שהיה אבוד ביער ביום גשם כזה, ופינה את מקומו לדאגה לחסר הישע שבידיו. העובדה הזאת, שיש מישהו פגיע ושברירי יותר ממנו, גרמה לאיש להמשיך בחיפושים קדחתניים אחרי דרך מוצא, זאת למרות הבוץ הכבד על נעליו והקור שמכחיל את העור.
לבסוף, על פי הסיפור, מצא האדם הפשוט את הדרך חזרה הביתה, והתינוק, שנשכח ביער, הוחזר לאמו המודאגת.
ככה, הסביר אבא שלי לאנשים העצובים, כשאתה צריך להגן על מישהו יותר פגיע ממך, אתה נהיה חזק יותר ועמיד יותר, כמו שאם תגן על ילדיה בכל מחיר.
אבא מעולם לא אמר לי למה סיפר את הסיפור לאנשים העצובים, ומעולם לא סיפר לי איך הגיע תינוק לאמצע היער ואיך מצאו השניים את הדרך הביתה. ואני, פשוט לא העזתי לשאול.
ומאז עברו הרבה שנים, ונוכחתי לגלות שאבא שלי הוא איש עצבני וקשה, שתמיד כועס על מישהו, שלא סולח לעולם, חזק ואיתן ולא נותן לאף אחד להפיל אותו, אבל גם לא מצליח להוריד במשקל.
בראש השנה האחרון, קצת אחרי שקיבלתי את דרגת הסמל שלי וקצת לפני התאריך בו שיערו שהעולם ייחרב, חרב עליי עולמי שלי.
לאמא שלי, שדווקא אישה בכלל לא עצבנית, מהנשים האלה שעושות יוגה ופילאטיס ומגדלות צמחים ולא יודעות לקרוא סמסים. כזו שאוכלת נבטים וגזר ופטריות וגוערת בי לאכול שום, כי הוא האנטיביוטיקה של הטבע, התגלה סרטן ברחם. סרטן אלים וכועס ורעב. ואמא שלי עברה ניתוח, בו כרתו לה את הרחם, רק כדי לגלות שהסרטן שולח לו שליחים למעי, והיתה המון המון זמן בבית החולים. ואף אחד לא אמר לי איך מבדילים כותנה ופוליאסטר במכונת כביסה, ואיפה לעזאזל נמצא החומר לניקוי אמבטיות, ושאני חייבת לאכול יותר שום, כי הוא האנטיביוטיקה של הטבע.
אבל הכי כואב, היה לראות את האבא הכועס והקשיח, שתמיד כועס עליי כשאני בוכה ומתעב חולשה כמו.. כמו סרטן, מאבד את דעתו לגמרי.
וכל יום הייתי דוהרת איתו באוטו החדש המנהלי שלו על הכביש בין מעלות לנהריה על 180 קמ"ש כדי להגיע כמה שיותר מוקדם לבקר את אישתו, שמפסיק לאכול ומעביר את רוב זמנו בבהייה מלאה בכל הדמעות שהוא לא בכה כבר שנים, חנוקות בתוך הגרון.
אז ניסיתי לבשל כמה שיותר, שיהיה ריח של אוכל, של בית. ו"שכחתי" את הטלוויזיה דלוקה המון פעמים, שיהיה רעש של בית, וסידרתי תמיד את הצד שלו במיטה שלהם, כדי שלא יהיה בולט מדי שהמיטה משומשת רק בצד אחד.
ופתאום הייתי אני האיש שאבוד ביער סבוך, ואבא שלי היה התינוק הקטן וחסר האונים. אז בכיתי את עצמי לשינה, וקמתי בבוקר ולא הראתי שום סימן, בעיקר כי ידעתי שהוא צריך אותי. והוא ניסה להגיד לי תודה, אבל הוא לא כל כך הצליח. יש דברים שאם לא לומדים עד גיל מסוים, מאוחר מדי ללמוד. אז הוא קנה לי משקפי שמש וראייה ב 3000 שקל ומחשב נייד חדש משלי, וקבר את עצמו בצד שלו במיטה שלהם, בלי לפלוש לרגע לצד שלה.
ועכשיו כבר יותר טוב, ואמא שלי בבית. ואפילו כנראה שאין לה יותר סרטן. אבל כל פעם שהעיניים של אבא ושלי נפגשות, הוא ישר משפיל מבט. כאילו אני יודעת עליו משהו שאסור היה לי לדעת. ואמא רואה, ומבינה,(כי אני מספרת לה הכל), אז היא שוברת את השתיקה הרועמת ואומרת לי שאני צריכה לאכול יותר שום, "את יודעת שזו האנטיביוטיקה של הטבע?"
סול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
