בחולצה ישנה וג'ינס משופשף. בידיים רועדות ועיניים אדומות והליכה מכופפת, פחדנית. היא עוברת ביניהם ומחלקת כדורים לשכחה, לרגיעה. והמבט שלהם קפוא, והמגע שלהם חודר. והיא לא נשברת.
בדרך לקופסת הכדורים השנייה היא מדלגת מעליו דילוג שמזמן כבר אין בו חן. וחושבת על אמא.
והוא יושב על הרצפה.. בן 5 כמעט וצובע לחלוטין מחוץ לקווים ציור שהיא ציירה בשבילו.. והוא שואל איפה אמא. והיא שותקת.
ככה סתם כמו כלום אחת ושתיים.. שדדו ממך את הילדות.
והיא הפילה עלייך את הילד שלה ועשתה אותך אמא, והם הפילו עלייך את הטיפול בהם, את הקושי שלהם, ועשו אותך מטפלת, והכי גרוע.. הכי גרוע זה האיש עם החגורה, שעשה אותך זונה.
ואין לך מקום בשום מקום. אין לך שם ויישות וייחוד. את שם בשבילם. אפילו שנורא בא לך לצרוח עליהם שבעצם גם לך נורא כואב שאמא שלך קיבלה שבץ פתאום. ושגם לך נורא קשה להישאר לבד בבית עם האיש שנגע בך מגיל 14, ושבעצם את לא כל כך רוצה להיות אמא לילד בן 5 כשאת רק בת 19.. אבל אף אחד לא באמת שואל אותך. ואף אחד לא נותן לך תשובות. ואת מסתובבת כמו רוח בין אנשים מבוגרים, מוסרת לידיים זקנות כוסות עם שתייה וכדורי הרגעה, משקרת לאחיך הקטן שעוד רגע אמא חוזרת, ועוד רגע תבואי לשחק איתו, והכי גרוע.. את שותקת כשהוא נותן לך את המבטים שלו.. כשהוא יודע מה יקרה כשאמא שלך תישאר לישון בבית החולים ואת תיוותרי לבד בבית איתו.
5 שנים אחורה. אמא בצירים, שמירת הריון. כואב לה ואת דואגת.. ואת סולחת לה פתאום על כל הפעמים שהיא דאגה להזכיר לך שלא ייצא ממך כלום.. שאת מבזבזת את החיים שלך על לימודי אמנות שאת אוהבת, על לבלות עם חברים.. פתאום לא חשוב כלום. כי היא אמא שלך. ונגזר עליך לאהוב אותה עד יום מותך.
אז היא ישנה בבית החולים ואת בבית, איתו.
והוא יושב שם, בבקבוק וודקה ביד אחת, כשהיד השנייה עמוק במכנסיים.. יושב על כיסוי הספה שקנה האבא הקודם שלך, ועל הספה שקנה האבא לפניו.
והוא קורא לך אליו. ואת.. את באה. בתמימות. ילדה בת 14.
"את רוצה שאני אספר לאמא איזה צרות את עושה?! את רוצה שאני אגיד לה שאת לא הולכת לבית הספר? שאת לא מכינה שיעורים? שאת יוצאת כל יום?! שאת מתלבשת כמו זונה?!" הוא קורא אליך בצחקוק מזלזל ותוחב את ידו אל מתחת לחולצה שלך.
"את בוכה..? אל תבכי!! אל תבכי, את שומעת?! אני עוד אגרום להצטער על זה!"
ואת בוכה את הבכי האמיתי האחרון שלך ב 5 השנים הבאות.
כי ההוא נדפק לו כל המוח.
ככה זה והחיים קשים.
מה היית בסך הכל גוזל, אפרוח
ואפשר.. אפשר לצעוק.
לבעוט,
לצרוח,
להכות באגרופים בכל הכוח.
בחולצה ישנה וג'ינס משופשף. בידיים רועדות ועיניים אדומות, דומעות, את מסתובבת בבית שהוא לא שלך, עם משפחה שאת כבר לא חלק ממנה, ומחזיקה את כל העולם על הכתפיים, כי נושלת מכל ברירה אחרת. והכתפיים שלך צרות, והשנים לא מפצות על הקרעים שלך בלב. והאודם חומק לך מהלחיים, והגוף שלך מתעצב, אבל את כל כך מפחדת שאמא תשאיר אותך לבד איתו. והוא יתחוב לך את היד מתחת למכנס.
"את לא" אני אומרת לך. "את לא תתני לו. זה לא אותו דבר. עברו הרבה שנים. גדלת מאז. את לא תתני לו לגעת בך שוב!" ואת מהנהנת לי במבט כל כך מלא אימה כי את יודעת. את יודעת שאם אמא תשאיר אותך לבד, הוא יעשה הרבה יותר מלתחוב לך את היד אל תוך החולצה, או אל תוך המכנסיים. ואת יודעת, שגם אז, כמו היום, כמו פעם, כמו תמיד, את תהיי לבד.
כל האור שרק אפשר לשאת
בלי להסתנוור
בלי להישרף עד כלות
כל מה שבהיר כמו האמת
כל מה שהיה צריך לך יביאו
המוני פיות שדונים ומלאכי שרת
לחייך
ליופייך
לכאבך
כל האור שרק אפשר לשאת.
אני אוהבת אותך, אלכס, תישמרי על האור שלך חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
