ניסיתי לחשוב על כל הדברים שעשיתי בגיל 16 שכבר אני לא עושה.

התברר לי דיי מהר שהרשימה קצרה ממה שחשבתי.

יצא לי לכתוב בבלוג כמה פעמים שעל אף שאני בת 18-20 אני עדיין מרגישה בת 16.

אני עדיין מחכה לרגע שבו אפוצץ את הבועה שבה אני חיה ואחווה את העולם כמו שהוא - בלי עטיפת ההגנה של ההורים,המורים והמפקדים.

בזמן כתיבת הפוסט שינוי אחד קפץ לי לראש.

השינוי הוא שעכשיו  אני כבר לא כ"כ תלויה באחרים וזה אומר המון בשבילי.

זה מתחיל מזה שאני כבר לא מתקשרת לאבא כל שניה שיבוא לאסוף אותי וזה כולל גם את העובדה שאם פעם הייתי רודפת אחרי X ומתחננת ליחס אז עכשיו למדתי להיות יותר "קולית" ולרסן את הרגשות.

כמובן שככל שנהיים בוגרים יותר כך גם האכזבות גדולות יותר.

למשל היום זומנתי לראיון עבודה בנתב"ג, הכל הלך חלק.

קיבלו את קורות החיים שלי, התקשרו ואמרו לי להגיע.

האמנתי שהתפקיד שלי אבל נחלתי אכזבה ראשונה בתחום הזה.

"האנגלית שלך טובה אבל אנחנו לא חושבים שתתאימי לתפקיד, בהצלחה בהמשך"

קשה לי להשוות את מה שהרגשתי באותם  רגעים לתקופה שבה הייתי בת 16, הבעיות של אז נראות לי עכשיו כ"כ שוליות ומזעריות.

כנראה שהשתניתי מאז גיל 16