בסופי השבוע יש לי, בעוונותי, זמן. זמן לישון, לבלות,לראות הרבה טלוויזיה ולחשוב. (אבל בעיקר לישון).

וכשיש לי זמן לראות טלוויזיה ולחשוב, זה בד"כ לא נגמר טוב במיוחד.

בסוף השבוע הזה, נפל לי האסימון (סוף סוף, אמרה שקדיה...) שהמדינה הזאת באמת באמת הולכת לעזאזל, שהמנהיגים שלנו מוכרים אותנו בנזיד עדשים לכל המרבה במחיר (כספי או קואליציוני, זה לא ממש משנה), שההנהגה שלנו אימפוטנטית ומשותקת עד כדי כך, שהיא לא מסוגלת לזהות הזדמנות ונוהגת עם תושבי שדרות באותה אזלת יד שנהגה בתושבי הצפון בעת המלחמה, שגם אם אנחנו באמת באמת לא רוצים בחירות וגם אם אין למי להצביע, פשוט אין כבר ברירה: האנשים העומדים בראש המערכת, כל מערכת במדינה, כבר אינם מתפקדים ואינם מסוגלים לתפקד גם אם ירצו, כל עוד הקונסטלציה השלטונית הנוכחית מתקיימת ושאם לא נתחיל להזיז את עצמנו מהר, אנחנו עלולים למצוא את עצמו מסובכים עד צוואר בבעיות, שרק התערבות צבאית אמריקאית, תוכל (אולי) לפתור בשבילנו.

אנחנו כושלים מטעות לטעות ואפילו זבי חוטם כמוני כבר מסוגלים לזהות את הטעויות ולהתריע מפניהן, רק שכולנו רואים איך ההנהגה המשותקת מחרדה ומחקירות, שלנו – אינה מצליחה לגייס את האומץ והאנרגיה הנדרשים, כדי לעשות את הדורש עשייה, לפני שכלים כל הקיצין.

ועוד דבר, חשוב הרבה פחות, אבל הקשר בינו לבין מצבנו הנוכחי ברור כשמש: חגיגות איחוד ירושלים המפלצתיות, אלו שנחגגו לכבוד עיר שנכבשה אבל לא אוחדה מעולם, חידדו את ההבדל התהומי בין היכולת שהיתה לנו פעם, לפני חצי מאה, ליצור מיתוסים ואתוסים באמצעות תקשורת ההמונים כפי שהייתה קיימת אז, לבין חוסר היכולת המוחלט שלנו היום, לייצר איזשהו אתוס בר קיימא, שנוכל להתחמם לאורו ולגבש לנו זהות לאומית יציבה. כזו שתחזיק יותר מיומיים שלושה, מקסימום שבוע.

מופע ההצדעה לירושלים, ששודר בשבת בערב בערוץ 10, הדגיש את קיומם של שירי הגבורה ומורשת הקרב של תקופת הקמת המדינה מבאב-אל-וואד, דרך גבעת התחמושת ועד ירושלים של זהב.

כל שיר כזה מדגיש את חסרונו של שיר מודרני מקביל, ממלחמת יום כיפור, מהאינתיפאדות השונות או ממלחמות לבנון 1+2.

כתב זריז כלשהו, של אחת ממהדורות חדשות סוף השבוע, לקח את ניצולי קרב גבעת התחמושת, בחזרה אל זירת הקרב, 40 שנה אחרי וביקש מהם לשחזר את הקרב ואת תחושותיהם. לשאלתו מה לדעתם היה קורה לו התקיים הקרב הזה היום, במדינת ישראל של 2007 ענו, שהיום הייתה קמה בוודאי ועדת חקירה לבדיקת מחדלי הקרב על גבעת התחמושת, מה שלא הופך את הקרב הזה לפחות חשוב או נחוץ, בהיסטוריה של מדינת ישראל. במבט לאחור אמרו שם, הם היו לוחמים את הכול מחדש, פשוט מפני שאחרת – לא ייתכן, ואני חשבתי על הגולנצ'יקים מבינת-ג'בייל, על איך בעוד שנתיים שלוש מהיום – לא נזכור את הקרב הזה ועל איך אף אחד כנראה, לא יכתוב שיר הלל לגבורתם ביום האיום ההוא, מעבר לגבול לבנון.

לפני שלושים שנה, כשאני הייתי ילדה, נראה היה שהחלפנו את אתוס הגבורה באתוס השלום.

היום, כך נדמה, התפשטנו מכל נכסינו הרוחניים ונותרנו ערומים מאגדות, ערומים מאשליות וערומים מתקוות, לא עוד אור לגויים ולא עוד תפארת למדינת ישראל...

בּפּ בּפּ שובּפּ, שובּפּ בּפּ שו...