אני מנסה להבין ולא מצליחה.

אני כל היום בוהה בחלל, אובדת עצות.

אני לא מצליחה אפילו לשים את האצבע.

מה אני מרגישה?

הוא הצליח לחמם את ליבי אתמול שוב.

כל כך כל כך. מאוד מאוד.

ואז שוב נפגעתי. זה מעצבן ומרגיז כ"כ.

ככה זה כשאתה אוהב מישהו.

אני שונאת להרגיש ככה. פשוט שונאת.

וחלמתי על זה בלילה, ואני מנסה מצד אחד

לנתח כל משפט, כל מילה, כל הבעה.

מצד שני - מנסה להתעלם, להתרכז בדברים אחרים,

מדחיקה בעליל את רגשותיי.

לא רוצה להתגייס. לא רוצה להמשיך לעבוד.

לא רוצה להכיר אנשים חדשים, לא רוצה לבלות עם ישנים.

רוצה שהזמן יעצור, שמחוגי השעון יקפאו.

רוצה להפסיק להשתמש במטאפורות דביקות ונדושות,

רוצה להפסיק לכתוב.

רוצה להפסיק לבטל את כל מה שבי, ולהתרכז בשלילי,

ואז לעסוק מחדש בשכנוע עצמי של כמה שווה וטובה אני.

אני יודעת שאני יפה וכוסית כשאני רוצה להיות וכשאני מקרינה ביטחון עצמי.

אני יודעת שאני יומרנית ומעוררת בחילה.

אני יודעת שאני תשומתית, ודרמטית מעבר לכל ביקורת.

אני יודעת שאני יכולה להחליף אופי בשנייה אילו רק רציתי.

וזה ממש עצוב. כל המשחקים האלה. פשוט עצוב.

אני רוצה להיות מסוגלת להתרכז בדברים אחרים.

שערוץ חדש וטוב יפתח בחיי.

שאדע עולם אחר. עם אנשים אחרים ונופים אחרים וניקה אחרת.

כי זו שוב אני עורגת לשינויים ומהמורות.

אני רוצה לדעת לסדר את המחשבות שרצות-אצות לי במוח.

אני רוצה להיות מסודרת מבפנים.

אני רוצה להבין - להצליח להבין,

שלפעמים דברים לא מסתדרים, לא בגלל קארמה לא טובה,

או בגלל יד הגורל, ולא בגלל ענייני תן וקח,

לא בגלל גמול אישי וקיבוצי,

לא בגלל אלוהים, ולא בגללי.

פשוט בגלל שלא יצא.

ואני רוצה ממש לקום מחר בבוקר, עם פרספקטיבה אחרת על העולם.

עריכה:

איזה מבאס להתחיל ככה את דצמבר מה?

ביי דה ווי - לא עדכנתי אבל נדחה לי הגיוס ביום.

15/12 הוא התאריך.

כשאני משתינה בעמידה (לכיוון ההפוך, רילקס), פשוט כי המקום לא הגייני, לא מוכר, או כי קר והאסלה קרוב לוודאי קרה,

קורה לי הרבה שאני לא מצליחה להשתין. לא לא מצליחה, אלא פשוט לוקח לי זמן, כי המוח שלי עמוס בכ"כ הרבה מחשבות שמתרוצצות להן בראש, ככה שאני לא מצליחה להתרכז בזה שאני רוצה רק להשתין. (יש בזה איזשהוא הגיון?)

בכל אופן, הימים האחרונים היו ימים הזויים לחלוטין. ימים של עיכובים בהשתנה כי כ"כ הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש.

(עד כמה מגוחכת השורה הזאת הייתה עכשיו? =) ).

האמת לאמיתה היא,

אני אשפוך עכשיו את האמת לאמיתה.

האמת לאמיתה היא שאני זבל. רפש מעופש שמתיימר להיות כ"כ הרבה דברים שהוא לא.

אני לא מבינה לא בסקס, לא באהבה, לא במוזיקה, לא בספרים, לא באנשים, לא במשפחה, ולא בחיים כמו שאני מציגה את עצמי כמבינה אותם. הייתי רוצה. אבל זה כבר משהו אחר.

האמת לאמיתה היא שהתאהבתי במישהו שאסור בתכלית האיסור להתאהב בו.

כי זה כבר לא מצחיק, ובנושאים כאלה כבר לא נוגעים, ואם תהפכו 2 אותיות במילה... טוב לא משנה.

האמת היא שאני אבודה; אני מסוגלת גם לחבב מאוד את א' בו זמנית לאהבתי ל"גבר האסור". כן! זה יהיה שמו מעכשיו.

אני אבודה כי רוב החברים שלי בצבא, ואני כאן, לא מרגישה בודדה כלל וכלל האמת, אבל מרגישה שהם זנחו אותי כאן לשקוע באשליות שלי, ברצונות הבלתי מציאותיים שלי, ובלעדיהם.. האחיזה שלי במציאות מתנדנדת לה, ועל סף נפילה.

האמת היא שמוזיקה היא כמו שפכי ביוב זורמים, תעלות ניקוז, ופיתולי צינורות דם רותחים כשעצוב לי,

וקרני שמש צורבות-מחממות, וריח של גשם טרי על דשא כששמח לי.

וזה לא כיף. כששמח, כשעצוב. מתי זה ייפסק?

האמת היא שהיו לי כ"כ הרבה דברים לכתוב עליהם ביומיים האחרונים, אבל אני לא זוכרת 3/4 מהם.

האמת היא שאני מרגישה שאני הולכת בירידה, בדרך לא טובה, למקומות שאליהם אני לא רוצה להגיע.

"הדרך להיות פתטית". אותה אני צולחת כמו ילדה גדולה.

האמת היא, שכדאי שאני אפסיק לכתוב מה האמת, ואתחיל לפעול על פיה.

אחרת, למה אני כותבת?

רוצה להוציא הכל באופן שוטף וברור. כך שאם אקרא את זה עוד כמה חודשים - אדע בדיוק למה התכוונתי.

מכירים (כ-ל קוראי הנאמנים) את זה ש..
מכירה את זה ש...

אני לא יכולה.
מכירה את זה שהוא נמצא לידך.. וזה מכעיס כשהוא נותן תשומת לב למישהי או אפילו מישהו אחר מלבדך.?
פתטית אני. תופעה נדירה. איזה צורך מגעיל בתשומת לב. אובססיבי ממש. אעשה הכל כדי שיבחינו בי בין אם לטוב ובין אם לרע.
הוא לידי, וזה מריח טוב. גם הבגדים שלו, וגם הסיטואציה. הוא אוהב אותי ואני אותו. אבל זה אף פעם לא יילך.
לאחד יש חברה, השני נשוי +1. אלוהים ישמור, לאן התדרדרתי.

כשאתה עוזב את החדר זה עושה לי עצוב. ממשיך בעיסוקים הבלתי נדלים שלך. שכחת שאני פה?

זה אשכרה עושה לי עצוב כשאתם עוזבים את החדר. אתה בעיקר. אבל זה כי ביליתי את הזמן האחרון איתך.

ועשית לי טוב. היום היה קצת לא נעים בסוף. התייחסתי מגעיל, כדי לזכות בתשומת לב.
עטיתי ארשת עצבים, כעס ומרמור. באת ומשכת לי את היד החוצה. לחיוך שלי היה כ"כ קשה שלא לפקוע מבעד לארשת.
כי ככה אני כשאני איתך. אתה מצחיק אותי, ומרגש אותי ועושה לי טוב. אני לא יכולה שלא לחייך.

אבל אני שחקנית טובה, ועל זה אין מה להתווכח. אני בשלי נשארתי. כעוסה וקרה אלייך.
וכשנגמר, וסתיו הגיעה, הלכת בלי להגיד שלום. ראיתי שהיית עצבני. אני מייחסת את זה לעצמי. נותנת לעצמי את הקרדיט העצום הזה. בלי הרבה היסוס.
אנחנו חשובים מאוד אחד לשני. מה יהיה, עוד חודש וחצי בערך אני צריכה לעזוב. אני לא אוכל.

בקיצור, העצב החל להתפשט לו בגוף. מכירה את זה שזה מגיע לשלב באסה מינימלי? ומכירה את זה שאת מסוגלת לחזור הביתה, לבכות נהר, והעצב כ"כ ארוך, הוא מתפשט לך בכל הגוף, ומדגדג בקצוות של הידיים, ככה קצת לפני כף היד?
שם הוא עושה טרנספורמציה לכאב. ככה מרגיש כאב.
אז היום זה נגמר רק בשלב הבאסה המינימלי. אבל אני שואלת - זה יכול עוד להמשיך הלאה?

אני כל כך לא יציבה. זה מפחיד. לבחוץ, זאת אומרת. אני רגילה, ויודעת בדיוק מה הצגות ומה לא,
אבל זה כ"כ פאקינג טוב שאני מסוגלת לשכנע אפילו את עצמי. כמעט. לא לגמרי. לא באמת.

מחר יהיה בסדר?