ימים מוזרים עוברים עלי, מתחילים רע ונגמרים בטוב.

סימן שעניין הצבא הזה באמת כבר הגיע לסיומו. די, הגיע הזמן ללכת הביתה.

היום מצאתי את עצמי, כמו בהרה הקטנטונת, מחייכת חיוכים קטנים, חבוים לעצמי ברחוב.

לרגעים חולפים נדמה שזה ממש עומד לקרות עכשיו איתו, ושיש בו כוונות, אע"פ שזה עוד כ"כ ראשוני,

ולרגעים, כמו עכשיו, נראה שזה הכל דמיוני ושניתן להתמים את הסיפור כולו.

נחכה ונראה? יש לי תחושה, תחושה תחושה.. אתה חייב ללכת איתי פה.