אני קצת מתביישת על מי שאני.

מתביישת שחולמת חלומות שאסור לחלום,

ורוצה דברים שאסור לרצות,

ומייחלת להיות שונה בתכלית ממה שאני.

ומרגישה בודדה.

היום ישבתי עם אמא בבית קפה שאני שונאת וראיתי שם ילדה.

היא ישבה עם אמא שלה ושתיהן שתקו.

אמא שלי ואני טוחנות רגש.

נמאס לי מזה ובאותו רגע ממש התחשק לי להחליף עם שתיהן.

להיות קרה ומנותקת, בלתי מחושבת. מתמטית, חדה, ראציונלית.

אני מתביישת בזה שהכל מרגש אותי או מרגיש לי, שאני מתחממת נורא בקלות,

וזה בוער לי בכל הגוף ואני חייבת לרקוד את זה החוצה (פשוטו כמשמעו - אני חייבת לזוז, אפילו אם זה נראה מטופש וזה באמצע הרחוב אחרת זה נדבק לי למעיים).

ואני חייבת שכולם ידעו כל מה שעובר עלי ומה אני חושבת בכל רגע נתון. זה מביך אותי ואני מתחרטת על זה אח"כ.

אני מתביישת בזה שאני כזו.

וכולם יודעים עלי הכל ועדיין אף אחד לא יודע כלום. כולל אותי.

אני רוצה שיהיו לי דברים קונקרטים לספר כמו: "אכלתי היום ביצה קשה, יצרתי חברים חדשים"

אבל הכל נורא סטטי בחיים שלי.

עוד 19 יום אני חוגגת יום-הולדת 20

ואני רוצה ילדים.