אבל חוץ מזה:

סבא אני אוהבת אותך. אוהבת את ירושלים.

אוהבת חרדים שמדברים יידיש וחרדים שמדברים אנגלית.

אני אוהבת ערבים,

אני אוהבת את ירושלים.

אני אוהבת את ירושלים בשנות ה-50 כשההורים שלי גדלו

ואת ירושלים של סוף שנות ה-2000 כשאלמד בעברית.

אוהבת את דירת הסטודנטים שתהיה לי שם ואת החבר הירושלימי האידיאלי.

אני אוהבת לא פחות את הסבא והסבתא השניים ומקווה שישארו לגור בירושלים כמה שרק אפשר.

אני אוהבת את השגרירויות,

אוהבת את סיבוב מוצא ואת הקסטל, את השלט הענק של קניון הראל בכניסה למבשרת ציון

אוהבת את אזור יפה נוף, אוהבת את הכנסיות, את הכותל, את טדי של שבת

את האוהדים של בית"ר, את הירושלמים מהצבא שלי.

ירושלים היא הסיבה העיקרית והמתכללת לאהבה שלי את ישראל.

בגללה החלטתי לא לערוק, בגללה החלטתי שאני רוצה לפזר ת'אהבה הזו אליה למי שרק ייתן (וגם למי שלא).

סבא, אתה שוכב שם וישן, נראה בדיוק כמוני.

שנינו ישנים בפה פתוח.

אתה אוטוטו בן 84 והשיער שלך עוד לא כולו לבן. מן צבע שחור-אפור-כסוף.

אתה אומר שאתה תמיד נדהם לשמוע בן כמה אתה באמת, כי בפנים אין שום אינדיקציה לגיל ולתרגיל.

אתה לא מפסיק לעשות שטויות ולדבר שטויות, להתחיל עם בחורות מכל הגילאים.

אני אוהבת אותך, אבל בחייאת, תפסיק להיות כזה פושטק.

סבא אני אוהבת אותך. אותך ואת ירושלים. ואת שניכם ביחד.