חלמתי בשנ"צ שאיתמר לוקח אותי בשעת בין-ערביים לראות את הבית שלו.

אנחנו מטיילים בינות בניינים, ואני מנחשת בראשי באילו מהם הוא מעביר את חייו.

פתאום חוף, עם ים, כזה שרואים רק בסרטים וקליפים אמריקניים.

אני לוקחת אותו לשם ואנחנו מתחילים לרוץ. בהתחלה לאט, אח"כ מגבירים קצב.

אני לובשת חצאית בי"ס קצרצרה והרוח החזקה על החוף חושפת ירכי. גם על החולצה הלבנה, הנקייה והמכופתרת שלי, נדמה שיש איזו עניבה (בחיי). כאילו התחפשתי לאיזו תלמידת בי"ס מאחד הסרטים הללו. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מרגישה חסרת עכבות.

אני ואיתמר מתחילים להתחרות מי רץ יותר מהר. בהתחלה הוא מוביל, אבל אז אני מכניסה להילוך גבוה ומשיגה אותו.

הוא מדדה מאחורי, אבל אני יודעת שהוא שם. הוא נותן לי מאחור דחיפה קדימה, כדי שארוץ אפילו יותר מהר ממה שאני כבר רצה.

נהנת מתחושת הפרגון, אני שולחת לו יד לאחור, מבטי מחייך קדימה. איתמר מחייך גם הוא, תופס בידי ומשלים פערים.

אחרי כמה דק' אנחנו עוצרים, מתנשפים, צוחקים, נהנים מהאדרנלין שעוד זורם בגוף. אנחנו נופלים לישיבה על החול.

החצאית שלי עולה.

אנחנו מסתכלים אחד אל שני.

מוזרה התחושה. אני בקושי מכירה אותו, ובחלום זה נראה פשוט מדהים. כאילו נועדנו להיות ביחד.

פתאום אנחנו כבר לא לבד על החוף. השמיים, שהיו מלאי דמדומים, משנים זמן וצורה. זה אמצע הבוקר, יש שמשיות ועוד אנשים על החוף. פתאום אני רואה אותו מימין. אבל הוא לא נראה כמוהו. הוא נראה כמו אבא. או כמו אברם. אני לא זוכרת, אבל מבוגר יותר ושמן יותר. הוא ראה אותי עם איתמר, ואני קולטת עליו שמתעצבן. אני ניגשת אליו ומתחילה להסביר, לתרץ - זה לא כמו שזה נראה.

הוא כועס, ואני מנסה לפייס אותו בחוסר חשק.

היום הבנתי שגם אם נורא הייתי רוצה לא הייתי מסוגלת לבכות עליו. למרות שיש עוד רגעים שזה כואב.

זה פשוט כואב יותר לבכות.