אני בתורנות שבת, יושבת בשקט, לא מדברת עם אף אחד.

הכל פה נראה לי כבר הרבה פחות אטרקטיבי.

האנשים ממול כבר לא באמת כ"כ מעניינים אותי.

כן מעניין אותי, לסיים את העבודה שיש לי לעשות,

להצטיין, להבריק, להצליח.

אופפת אותי תחושה קלה של עייפות. מרגישה תשושה-משהו

ולא כתמול-שלשום, לא בדיוק אני.

לפני כמה דק' התגנבה לראשי עוד מחשבה עליו, והרגשתי (כמו שהרגשתי הרבה בימים האחרונים) שזה תם ונשלם.

אני בסדר. יותר מבסדר, פשוט בסדר גמור.

זה עצוב, אבל לא כי אני רוצה לחזור, אלא כי הוא נחמד והיה ממש נחמד ועצוב כי חבל,

בדיוק כמו שזה צריך להיות, לא יותר מזה.

והתחיל בדיוק ברדיו שיר של הלהקה שלנו אז חשתי צורך להוציא את המחשבות על הנייר.

שתדעו שאני בסדר. יותר מבסדר.

תחושה של התפכחות והתבגרות.

ובנוסף - תחושה חזקה שבקרוב יקרה משהו טוב :)