הגיע הזמן לשבת ולכתוב את השורות האלה.

 יום לפני היום-הולדת של האח. זה כאב כ"כ, זה יכאב, זה כואב.

 אני לא יודעת איך להתייחס למצב.

בדיעבד אני יודעת שהבנתי את זה כבר די מזמן.

בפעם האחרונה ששכבנו (18) זה כאב. כאב גם לך.

סימבולי משהו

 אתמול, אחרי הרבה בכיות נכנסתי למה שהיה נדמה שיהיה הלילה הארוך בחיי.

לא רציתי להרדם אבל העייפות והתשישות הכניעו אותי.

כשהתעוררתי בסביבות 04:00 מחלום מפחיד, הבנתי עד כמה השינה תהיה עבורי בזמן הקרוב מפלט.

אולי מוטב שהעז הייתה ממשיכה לאכול.

 אני נמצאת במן מקום-מחבוא בין ההרים. לא יודעת איך קוראים לזה. גיא? עמק? ענארף. ההרים חומים-אדמה חומה כהה וחולית. באמצע אני, ברקע: אמא, אולי גם אבא. אני שואלת אותם: "אלה הרי ירושלים?" משום מה נדמה לי שאלו הם ההרים. מישהו גרם לי לחשוב שאלו הם הרי ירושלים הנכספים. אבל אז אני מבינה שלא ככה נראים הרי ירושלים. נפל האסימון. בום.

הכאב מתחיל לחלחל במורד הושט. אני צועקת לאמא בהבנה כואבת: "לא ככה נראים הרי ירושלים!" "לא ככה הם נראים!" העזים ההודיות יורדות אלינו מההרים ואחת מתחילה לאכול מכף ידי. אני נבהלת; זו עז והיא מלקקת אותי. אמא מפצירה בי שאהיה נחמדה.

 מגוחך עד כמה שקל לפרש את החלום. מגוחך להחריד.

כבר בספט' כתבתי עליך. מי היה מאמין. כבר אז ידעתי. פעם ראשונה ואמיתית.

 קמתי אחרי שעתיים לבוקר חדש - החרב שוב ננעצה בלב וחלומות על בית כבר אינם.

הייתי צריכה להשאר במיטה. גררתי את עצמי להתלבש ולהתכונן לעוד יום של צבא שאין לי מושג אילו עוד הפתעות הוא מכין לי ולראשונה בחיי הייתי מוכנה לפני הזמן.

 אני לא יודעת מה לעשות עם התמונות שלנו, הצעיף, התמונה, הזכרונות.

אני מניחה שעם הזמן זה ייעלם.

 נראה לי שהייתי שבויה באיזושהיא אשלייה כל הזמן הזה. הכרחתי את עצמי להאמין במציאות שידעתי שנכונה רק בחלקה.

הריגוש ירד כבר מזמן. רגש אני לא בטוחה עד כמה היה שם מלכתחילה.

 אני רוצה חיבוק.

 עבר שבוע קשה במיוחד, שבו פשוט לא הצלחתי להושיב את עצמי לכתוב על כל מה שעובר. שבוע של לקום בתחושה רעה וללכת לישון בתחושה רעה. גם עכשיו זה לא סימפטי.

שבוע מלא בזכרונות. כל דבר מזויין מזכיר לי אותו. כל דבר נועץ עוד סיכה. אם אני נוסעת ברכבת אז זה אחד מהטלפונים הראשונים שהוא עשה לי ותפס אותי שם בממתינה, מתרגשת לעבור כבר שיחה ולשמוע אותו. אם זה דברים שנמצאים לי על השולחן במשרד או על הקיר, אם זה מקומות של פגישות ראשונות. הדרך שבה הוא חיזר אחרי בהתחלה. בדיחות פרטיות.

 כוסאמאשלך. אני יודעת שאתה מתגעגע. אני יודעת שגם אתה רצית להתקשר אלי אתמול אחרי "ארץ נהדרת". אני יודעת שקראת את הכתבה ההיא במוסף של "הארץ" ורצית לספר לי עליה. אני יודעת שחסר לך הסקס איתי, אני יודעת שחסר לך הצחוק איתי, אני יודעת שנתקלת בדיסק שקניתי לך ונזכרת. אני יודעת שעל כל טלפון שאתה מרים למשרד אתה חושש שאני אענה. למה נפרדנו בכלל? זה כל-כך מטומטם ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי למה רציתי את זה.

 השורה התחתונה (ואת זה קשה להזכיר לעצמך כל שנייה של היום) היא שהפסקת לעשות לי טוב. וגם לעצמך. אתה לא רצית בי יותר. אתה לא בוגר דיו (אע"פ ההפרש של 4 השנים בינינו). וזה מעצבן. זה מעצבן להתלבש היטב על כל הסטיגמות של בחורות שזה הרגע נפרדו מחבר. לא רוצה לומר שאתה לא בוגר, כי אתה בחור מקסים וטוב! לא רוצה לומר שכל הבחורים לא סגורים על עצמם ולא יודעים מה הם רוצים מהחיים, כי יש כאלו שכן! ואני מאמינה שפשוט וויתרנו מהר מידי. יש בי משהו שמאמין שנחזור להיות ביחד. אני יודעת שזה רע. רע מאד. אבל אנחנו צריכים להמשיך לעבוד יחד, ואני כ"כ טובה, יפה ונהדרת שיהיה לך קשה שלא להבין למה עשית לעצמך את זה.

 זה בא בגלים, מן הסתם. אחרת לא הייתי מסוגלת לשבת עכשיו ולכתוב. אני חייבת את זה לעצמי. להתפרק מהכל.

מאד מעניין מה יהיה. איך זה יתפתח בינינו. האם נצליח להיות חברים טובים, מה שנראה תמוה אם לא, האם תזמין אותי לשתיית שחרור שלך? האם תתקשר כמו שאמרת שאתה רוצה לעשות? ואם כן אז מתי? האם תזכור את יום-ההולדת שלי? אתה הרי כ"כ מיטיב לזכור תאריכים. מי יהיה הבא שלי? עד כמה מהר תמצא את שלך?

יום טוב.