ימים נוראיים שבהם החופש אליו רצת בזרועות פתוחות פשוט אינו מספק דיו.

ימים בהם ההשתוקקות הבלתי נדלת לחוות קצת בית מקבלת סטירה בפנים,

כי כבר לא נוח לך עם האינטימיות של ההורים שלך; עם המחשבות על מה הם עושים בלילות,

ועם זה שגם הם הולכים לפעמים לשירותים ועושים שם 1 2 3.

אח שלך לועס בפה פתוח ובלית ברירה, עם הספר ביד, את עוברת מהסלון (שם ההורים) למטבח,

ומשם לחדר. כי את אוהבת אותם, את פשוט לא מסוגלת להריח את ריח הקרקפת שלהם, את ריח הכביסה הביתית

ואת אותם מתכונים עושים דרכם מחדש לארוחה המפסקת ששוב - תהיה השנה, מאוחרת מהנדרש.

(ובהערת סוגריים - זה לא נעים לחיות באובססיה, אובססיה בארון).

ובחדר, הו החדר... זה זוועה של חדר. אין בו די אור והוא לא מרגיש כמו בית.

את מחליפה תחתונים ולא מבינה אם את מרגישה כמו אותה ילדה בת 5 או שמא בחורה בת 25.

את מרגישה שמנה ומחפשת להסיט מחשבותיך מבן-אדם שחשבת ששם עליך קצוץ. ובכן, כנראה שלא.

חזרה לחדר - הוא צריך תיקונים ושיפוצים ומייקאובר בומבסטי, אבל אין זמן ואין כסף ואין אנרגייה.

יום כיפור הוא זמן למחילות אבל לא נותרו אנשים למחול להם. ערב יום כיפור זהו זמן זוהמה של אותם אנשים שבים להטריד אותך בכיכר העיר. מזכיר נשכחות.

והכי נורא - הכי נורא זה שכדי לפצות על הריקנות האינסופית הזו, הדבר היחידי שאת יכולה לעשות זה לכתוב במקום הזה,

ולשנייה אח"כ העניינים חוזרים להיות בסדר, ושנייה אחר-כך שוב - רע ומר.

ועוד דבר נוסף נורא, הוא שהשנה, שום דבר בעצם לא השתנה מהשנה שעברה.