רוצה להוציא הכל באופן שוטף וברור. כך שאם אקרא את זה עוד כמה חודשים - אדע בדיוק למה התכוונתי.

מכירים (כ-ל קוראי הנאמנים) את זה ש..
מכירה את זה ש...

אני לא יכולה.
מכירה את זה שהוא נמצא לידך.. וזה מכעיס כשהוא נותן תשומת לב למישהי או אפילו מישהו אחר מלבדך.?
פתטית אני. תופעה נדירה. איזה צורך מגעיל בתשומת לב. אובססיבי ממש. אעשה הכל כדי שיבחינו בי בין אם לטוב ובין אם לרע.
הוא לידי, וזה מריח טוב. גם הבגדים שלו, וגם הסיטואציה. הוא אוהב אותי ואני אותו. אבל זה אף פעם לא יילך.
לאחד יש חברה, השני נשוי +1. אלוהים ישמור, לאן התדרדרתי.

כשאתה עוזב את החדר זה עושה לי עצוב. ממשיך בעיסוקים הבלתי נדלים שלך. שכחת שאני פה?

זה אשכרה עושה לי עצוב כשאתם עוזבים את החדר. אתה בעיקר. אבל זה כי ביליתי את הזמן האחרון איתך.

ועשית לי טוב. היום היה קצת לא נעים בסוף. התייחסתי מגעיל, כדי לזכות בתשומת לב.
עטיתי ארשת עצבים, כעס ומרמור. באת ומשכת לי את היד החוצה. לחיוך שלי היה כ"כ קשה שלא לפקוע מבעד לארשת.
כי ככה אני כשאני איתך. אתה מצחיק אותי, ומרגש אותי ועושה לי טוב. אני לא יכולה שלא לחייך.

אבל אני שחקנית טובה, ועל זה אין מה להתווכח. אני בשלי נשארתי. כעוסה וקרה אלייך.
וכשנגמר, וסתיו הגיעה, הלכת בלי להגיד שלום. ראיתי שהיית עצבני. אני מייחסת את זה לעצמי. נותנת לעצמי את הקרדיט העצום הזה. בלי הרבה היסוס.
אנחנו חשובים מאוד אחד לשני. מה יהיה, עוד חודש וחצי בערך אני צריכה לעזוב. אני לא אוכל.

בקיצור, העצב החל להתפשט לו בגוף. מכירה את זה שזה מגיע לשלב באסה מינימלי? ומכירה את זה שאת מסוגלת לחזור הביתה, לבכות נהר, והעצב כ"כ ארוך, הוא מתפשט לך בכל הגוף, ומדגדג בקצוות של הידיים, ככה קצת לפני כף היד?
שם הוא עושה טרנספורמציה לכאב. ככה מרגיש כאב.
אז היום זה נגמר רק בשלב הבאסה המינימלי. אבל אני שואלת - זה יכול עוד להמשיך הלאה?

אני כל כך לא יציבה. זה מפחיד. לבחוץ, זאת אומרת. אני רגילה, ויודעת בדיוק מה הצגות ומה לא,
אבל זה כ"כ פאקינג טוב שאני מסוגלת לשכנע אפילו את עצמי. כמעט. לא לגמרי. לא באמת.

מחר יהיה בסדר?