|
| 9/2005
 כל הדברים הטובים מתחילים מעפן
אז יצאנו ביום שישי, החיילת ואני. למקום ההוא. שהסתבר כלא כזה מדהים. אבל סביר. בהחלט נחמד. כן.
ידעתי שזה יקרה. פשוט ידעתי. הכל אמר. הכל אמר. הקול אמר. רציתי את זה, החלטתי, הלכתי על זה וקיבלתי את זה.
ובאמת שהיה ממש כיף.
אז למה אני כזאת אדישה עכשיו?
ניסיתי להביא ת'צמי לכתוב על זה מוקדם יותר, אבל לא הצליח לי כ"כ.
האדישות התחילה כל הדרך חזרה במונית. החיילת הייתה מאושרת עד התאומים שכבר אינם (אהה כן, שכחתי לציין; כל הדברים הטובים גם נגמרים באיזשהוא שלב - השמרי לך חיילת יקרה, פן תפלי לבורות מסוכנים). אני - לא יודעת איך הגבתי. פשוט באדישות מוחלטת. היה לי כיף אבל לא ציפיתי שמשהו מזה באמת ימשיך, או שהוא ידבר איתי אי פעם שוב.
חזרתי הביתה - הודעת לילה טוב (אע"פ שכבר היה בוקר), מלווה בסמיילי חמוד אבל מעצבן, יום למחרת - עוד הודעות.
הוא רוצה שנפגש מחר. אני הוזה או משהו?? הוא נראה ב-א-מ-ת טוב. ומה העניין הזה שהוא בכלל לא הטעם שלי?
ולמה אני לא זוכרת את הפנים שלו בכלל? ולמה אני עכשיו נמנעת ממנו? למה העניין דוחה אותי?
איזה חוסר בגרות.
איכסה פיכסה.
נ.ב.
כתוב שם למטה שזה "ניקה בכחול". ראו הוזהרתם - זה בהחלט שייך גם ל"מוזר לי עכשיו?"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
