זה מוזר, איך אני מפחדת להרוס במילים את התחושות.
תמיד זה הפוך אצלי- במילים אני מצליחה להבין מה אני מרגישה, לסדר את המחשבות, להבין את העוצמות.
אבל איתך, הרגש ברור כל כך וחזק כל כך- שלמילים אין מקום. שהמילים רק מקטינות, רק מבלבלות.
עוד לא ברור לי מאיפה צצת, ועוד לא ברור לי איך זה הצליח לקרות כמו שזה קרה. יש לי תחושה שהאומץ של שנינו לא אופייני לנו, ועצם זה ששנינו העזנו- אולי רק מראה עד כמה זה הרגיש עוד מראש נכון.
יש משהו בך ובחיבור שלי אליך שממלא אותי ברוגע, בשלווה שכזו.
בפעם הראשונה יש לי תחושה שבאמת מצאתי את מה שחיפשתי- בדיוק כמו שחיפשתי.
אני מרגישה שאין בי שמץ של התפשרות, שמץ של הקרבה. אין דברים שחסרים לי, אין דברים שהייתי רוצה.
אם בקשרים קודמים תמיד היה את השאלה המתנוססת מעל הראש- האם זה באמת מה שאני רוצה, האם זה באמת זה, האם אי אפשר למצוא יותר מזה- כל השאלות האלה פה כל כך לא רלוונטיות.
אני אוהבת ומקבלת אותך כמו שאתה.
אתה גורם לי לרצות להקריב הכל ולתת הכל בשבילנו, עד כדי לחימה אמיתית אל מול העולם.
הזמן שלנו יחד הוא אפסי לעומת מרחב הזמן העצום- אבל זה ברור שזו רק ההתחלה, ברור שזה הצעד הראשון בנצח הזה שלנו.
אני כותבת, ואני יודעת שאני כותבת דברים כל כך תמימים, אולי אפילו ילדותיים.
ובו ובזמן שאני יודעת את זה, אני גם יודעת שמבחינתי- זה משמעות האהבה. ואם אני מרגישה את כל הדברים האלה אז אני אוהבת בצורה שאני רוצה לאהוב.
כל היופי הוא- להתמלא בזה. לחיות את זה.
לרצות ולחלום ולשאוף ולהגשים.
ואתה גורם לי לזה,
גורם לתמימות-
תום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
