לזרום עם הרוח.

התנועה המתמדת הזו של החיים שלי, במקביל לתנועה המתמדת של העולם, היא הדבר הכי מורגש אצלי בימים האחרונים.

אני מרגישה איך אני משתנה והסביבה משתנה והסביבה משנה אותי ואני משנה את הסביבה- מעגל קסמים ברור מאליו, אולי, אבל מפתיע ברגעים מסוימים.

המסגרת החדשה הזו, של הצבא, עושה לי טוב טוב טוב.

אני מאושרת על האנשים החדשים שיצא לי להכיר, ואוהבת ומחוברת אליהם בזמן קצר מאוד ברמה גבוהה מאוד. ציפיתי להרבה מהאנשים, כי ככה כל הזמן אמרו לי, ועדיין הופתעתי לטובה.

אני אוהבת את הלמידה הזו, שכאמור- כבר הרבה זמן לא יצא לי להתקל במסות גדולות של חומר ולהנות מלהרחיב אופקים. אז אמנם זה אינטנסיבי בצורה מוגזמת לפעמים, והקושי גדול מאוד, והתסכול כתוצאה מזה גם, אבל הסיפוק הוא לא נורמלי.

ובכל הסיפור הזה יש גם הרבה למידה עצמית- מי אני עכשיו ואיך אני עם האנשים החדשים האלה, איך אני מתמודדת עם המצבים השונים, עם תחושת כישלון שנובעת מהקושי הלימודי הרב, עם העייפות ועם כל שאר הדברים. אין כייף יותר מאשר להבין על עצמי כל יום דברים חדשים, וכל יום לדעת איך בא לי לשפר את עצמי לקראת מחר.

הדבר המקשה קצת על כל החוויה הנהדרת הוא זה שהחוויה בבית דהויה לעומת זו שם. החיים האינטנסיבים, מלאי העניין, מלאי החידושים, מלאי האטרקציות וגם פשוט מחוסרי הזמן הפנוי גורמים לבית קצת להראות חסר משמעות, חסר עומק. לחיים בבית אין כל כך מקום שם, אפילו לא למחשבה, וכשחוזרים הביתה לוקח לי קצת זמן להתאפס, להתרגל למרחב הקטן הזה לעומת מה שהולך שם.

אז זה גרם לקשר הרומנטי לדעוך ולאבד ממקומו- כי כל עוד אני שם הוא נזנח כל כך שאי אפשר להחזיק אותו רק בשביל הסופ"שים, וזה גורם לאיזשהו חשש תמידי מהסופ"שים שבאים ומהריקנות העלולה לצוץ בהם ועוד כל מיני תסמינים קטנים ומוזרים, יחסית לזה שבית אמור להיות המקום להתרפק עליו.

מה שמצחיק הוא, שבנוסף להכל-

אני עוזבת מחר בבוקר את הבית בו גרתי מאז שהייתי בכיתה א', עם הפסקה של שנתיים באמצע.

בסופ"ש הבא כשאגיע הביתה, יהיה זה 'הביתה' אחר..

מוזר מאוד. מאוד. מאוד.