בתקופה האחרונה אני מותקפת במחשבות על העתיד, בלי סוף.
פתאום התחושה היא שלהווה יש משמעות אחת בלבד, והיא לדאוג שהעתיד שלי יראה כמו שאני רוצה אותו.
אני לא כל כך יודעת מאיפה זה הגיע, ואולי זה באמת רק תקופה פילוסופית כזו שתעבור (פעם זה היה מוות, אחר כך בדידות, ואולי עכשיו זה עתיד?), אבל זה מטריד אותי יומם ולילה, פחות או יותר.
התחלתי למדוד הכל לפי ה'סיומת' של הסיפור. זאת אומרת, אם לחברות מסוימת אין המשכיות לעתיד בעיני, אז מבחינתי לסיים את זה כבר עכשיו, ואם קשר מסוים לא נראה ככזה שיצליח לעמוד באתגרי השנים- אז צריך לחתוך, וכו' וכו'.
וזה לא רק בעניין אנשים, זה גם בעניין של עשייה וזמן פנוי. אני מרגישה שאני צריכה לחשוב מה יעשה טוב להמשך, מה יתרום לי הלאה.
הכל הפך למחשבה עתידנית שכזו- אני רוצה להגיע למקום X בעוד כך וכך שנים, ועל כן עלי לעשות את הצעדים א', ב', ג', ולסלול את דרכי לשם...
ומצחיק אולי שעם זאת, וממש בו זמנית- אני עושה הכל כדי לחיות את הרגע.
אולי זו הדרך שלי להלחם בתחושה הממרמרת הזו שלעכשיו אין כל כך משמעות, ולכן אני עושה הכל כדי למלא את העכשיו הזה בדברים שאני הכי אוהבת, ובכך להעניק לו את המשמעות שכל כך חשובה לי.
אז אני עושה חיים, ומחפשת את הספונטניות, ומחפשת לשבור שגרה ולעשות את הדברים שאני הכי אוהבת, ואולי כמעין 'דווקא' לעצמי אני עושה כמעט ורק דברים סתמיים, ובכך לא מאפשרת לחשיבה העתידנית המטרידה הזו להשתלט לגמרי.
והאמת היא, שבין שני הדברים האלה, שתי דרכי החשיבה או הראייה האלה, אני לא כל כך מוצאת את עצמי. אז אני מנתחת כל פיסת דבר בהווה כדי לבדוק את המשמעות שלו בעתיד ואז מחפשת לעשות בדיוק ההפך ועושה הכל כדי להשאיר את הכל סתמי, ונראה לי שאיפשהו אני לא פה ולא שם...
אבל התשובה היא ברורה בעיני- אני צריכה למצוא את האיזון הארור הזה שברח לי מהידיים, ולתת לו לכתוב את רוח הדברים, ולא לקיצוניות שכזו.
עכשיו השאלה היא רק איך מוצאים אותו. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
