הריקנות הזו שחודרת לי לכל הורידים בימים האחרונים מאיימת להרוג אותי,
ובסוף אמות מהרעלת השעמום והכלום.
בבת אחת לקחו לי את כל המשמעות, את כל האישיות ואת כל החוזק.
לא רק שנפרדתי מכל הילדים שאני הכי אוהבת בעולם, שמילאו אותי באהבה ומשמעות,
אלא גם שנהייתי חולה ומשותקת מאז ועד עכשיו, כמעט.
והזמן המיותר הזה עושה לי רע,
וכאלה צפויים להיות ארבעת החודשים הקרובים.
ארבעה חודשים של מחשבות יתר, ארבעה חודשים של שעמום נוראי, ארבעה חודשים של חוסר.
אני לא יכולה לאהוב את עצמי,
ולא יכולה לאהוב אף אחד,
כשאני מרגישה שאני כלומניקית קטנה,
וזה מה שאני עכשיו.
אני צריכה ליצוק משמעות לחודשים האלה, ומהר,
כי אם אחרי כמה ימים מסכנים אני הולכת ככה לאיבוד-
מה יהיה אחרי שבועיים, חודשיים וארבעה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
