יש לי נטייה לדרמטיזציה. נדבר על זה.
אני מתבונן במנגנון הפיקוח והבקרה של הראש שלי. כמה דפקתי את עצמי בעזרתו.
אזכר לרגע באותו נער בן חמש עשרה שגילה התענינות בחומרים פסיכואקטיבים, שנמשך לאשליית הקסם, אשר מבקש מפלט ממצוקה אישית כלשהי.
הוא נמשך איכשהו לנסיונות הבוסר של תחילת השימוש בגראס, וזה נראה טוב.
כל הנורמאטיבים מסביב מזהירים אותו שזה מזיק, אבל הוא לא לוקח אותם ברצינות, הרי הם לא הוכיחו את עצמם כלכך במה שקשור אליו, אז הוא מפתח עצמאות מחשבתית ומחליט לבחון בעצמו את הנושא. הוא מבין ויודע יותר טוב מכולם ויש לו אישור מהשכל ואולי מכמה חברים שמצא בשוליים איפה שהוא מסתובב.
הנער הזה גילה חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים, אומץ לשנות, שיקול דעת מוטעה וכושר שיפוט לקוי עד כדי עיוות המציאות.
הראש הדפוק הזה אמר לו תמשיך עם זה.
בהתחלה זה היה נפלא, אך מהר מאוד הגיעו ההשפלות: נידוי חברתי, בידוד עצמי, מעצרים, וחוסר תפקוד.
הוא קיבל את ההשפלות הללו בהכנעה והמשיך ללכת אחרי אותו חשיש בעל כוח שנתן ולקח כל כך הרבה.
הוא לא הפסיק לעבוד כדי לפרנס את אותו אליל. וכו' וכו' וכו' עד שקנה מחשב מאייבורי ועכשיו הוא מקליד את הפוסט הזה.
החולשות שאני מזהה כאן: חוסר קבלה עצמית, בריחה, נטילת סיכונים, אמונה עיוורת, עקשנות, נוח להשפעה חיצונית שלילית, ויומרנות. בטח יש עוד.
כל החארטה הזה מביא אותי עד הלום ועוצר אותי מלגדול, להתבגר.
בעבר השתמשתי בסמים, היום אני משתמש בעולם. באנשים, מנצל אותם לאינטרסים שלי. רואה רק את התועלת שניתן להפיק מהם לצרכי. אני משתדל שלא אבל שכחתי איך זה לאהוב ללא תנאי, אולי רק הילדים שלי מזכירים לי את זה.
זה נראה שאני מגזים, שאני מחמיר עם עצמי, מלקה את עצמי, לא מקבל וכו' אבל לא. אני אולי מבליט את הפגמים על מנת להפוך את הקערה על פיה.
במערכת סגורה, הנטייה לאיזון מביאה לכך שכל תזוזה פנימית גוררת תגובה נגדית מנטרלת.
שינוי אמיתי צריך לבוא מבחוץ, שחקן נוסף או מימד נוסף. ולא על זה אני מדבר.
אני מדבר על פריצת המסגרת, למוטט את החומות שבניתי סביבי, לצאת לחופשי מתוך סורגי הבושה, ולהתיק את אזיקי הפחד שלי.
ואיך אני יוצא משם? באותה דרך שנכנסתי, באמצעות הפגמים שלי. "להשתמש" בהם.
יש את המשל על ההוא שהידרדר לתהום ונאחז במשהו בולט בדרך למטה, איזה ענף או שיח או זיז בסלע, והוא זועק לאלוהים שיציל אותו והתשובה שהוא מקבל: בשביל שאציל אותך, אתה צריך להאמין בי, ואם יש לך אמונה באמת, אז תעזוב את קרש ההצלה שלך..
על זה מאיר ז"ל היה אומר: "ועברה דקה ועוד דקה עד אשר שמע חוזה את את הדפיקההההההה".
ואני תוהה, מה ההיגיון להרפות מאותו ענף או שיח, בשביל מה הדבר נחוץ, ומי יעלה על דעתו שבמציאות דבר כזה קורה.
אדרבה, הכי טוב היה להיאחז בשיח עד שיגיע תורו להינצל (בטח יש עוד כמה, הכוח העליון עסוק).
ואני לא מתכוון אחת לאלף או למליון, אלא לכאורה משמע שככה זה בחיים. שאמונה מצילה ואילו האינסטינקט הבסיסי להיאחז, רגש הפחד, וקול ההיגיון מעכבים.
כמובן שמשל רק מדמה מצבים מסוימים, לא מתיימר לדווח על מקרה שהיה.
מה הייתי אומר לאותו אחד? האם הייתי גוער בו על שהתקרב לשפת הצוק טרם נפילתו? האם יש לי אומץ לייעץ לו לעזוב ידיים?
(מקסימום, אם הוא יתרסק, נתלה זאת באמונתו הלא שלימה).
אני רוצה לומר שאין פה תהום. לא פיזית באמת. הרי מדובר כאן במצבים של הרגשה. זה משהו אישי.
והרגשה זו לא עובדה.
כשאני חושב ומרגיש אבוד, זה נראה לי כתהום פעורה שתיכף אצנח אליה.
באותו מקום, מישהו אחר ירגיש לא רע בכלל, ירגיש כמו איזה לורד בארמון על פסגת הר ירוק (קריצה).
נגיד שלי יש אובליגו של איזה 40 אלף ואני חש מאויים? הצלחתי להביא לעולם רק ארבעה ילדים? בת זוגי מאסה בי והפכה לגרושתי? אין לי עבודה והשכלה? הדירה שלי לא מסודרת?
מישהו אחר היה מרגיש הקלה אם אילו היו כל חובותיו, שיש לו בכלל מקום שלא יזרקו אותו משם, גם ילד אחד בעיניו זה אוצר בלתי יסולא, יש מקצוע המאפשר השמה כלשהי, ויש פוטנציאל לרכוש השכלה היום מן הימים.
אז איך עוברים מפאזה אחת לשניה? עם אותם כלים שהגענו למצב הזה מלכתחילה.
אתה פתוח לניסוי וטעייה, מאמין באדמה שתחתך, מתעלם מכולם ומקול השכל הישר, אתה עקשן וחייב לעבור את זה על בשרך?
אז תחליט ללכת על זה, תחזיק באמונה שלך, תתעלם ממה שכולם אומרים, ומהראש שלך, וצא לדרך.
רק מה, צריך להרפות מהאחיזה, להפסיק להילחם על החיים שלך באמצעות הראש הדפוק.
להיכנע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
