מכל דבר בא לי לבכות.
הילדה המסכנה שבפרסומת שמבקשת תרומות.
הילד שכל כך עצוב שאין סוס ואז מקבל אחד במתנה – כל כך מרגש.
האנסמבל של הצעירים שמנגנים שבא לבכות, שגם מבוגרים ומנוסים, כל כך מוקסמים מנגינתם.
הריקנות שבי.
היחס המגעיל שלי להוא, שבפעם האחרונה הייתי כל כך אגואיסטית כלפיו – לסיפוק החוסרים שלי.
ה"אני מתנצלת" שלי לפני כל דבר.
חשבתי שהשתפרתי. שקצת יצאתי מאותו מסלול אפרורי של חוסר ביטחון וקרירות.
אבל (...) בעצם נהייתי יותר מתוחכמת. למדתי להסתיר מעצמי.
אז אני לא מצטערת (הרי אין לי על מה, - או שכן?) ומרגישה חרא על היחס שלי,- על שלא התנצלתי.
אז אני קוראת לו כי מרגישה כל כך בודדה ונהנת מנוכחותו באגואיסטיות שלי.
בלי לשתף אותו כדי שייהנה ממני גם. כל כך קרירה אליו וכבר שכנעתי את עצמי שהייתי יחסית חמימה אתו.
לא מתפלאת שלא מתקשר.
מתפלאת שלא מוצא מישהי ששווה לו באמת. – הוא כל כך הכל. כל כך מותק וכיפי ואמיתי.
אני לא רוצה לחיות בזמן האחרון. רוצה להעלם.
היום כשחיכיתי בתחנה, עמד שם אוטובוס חונה שהשמיע רחש מוזר מהמנוע לידו עמדתי. חשבתי אולי ליתר ביטחון כדאי להתרחק קצת, ואז בעצם לא, זה יכול לפטור אותי מהכל. יעלים אותי אל הכלום שאליו אני מייחלת.
קולנית מבעבר ומטופשת כתמיד, מתוך ריקנות וחוסר אכפתיות כללית.
אני לא אתקשר אליו כי עוד נותרו בי אנרגיות מהפעם הקודמת (כמה פתטי – מה שמחזק אותי).
זה פשוט הדאוון אחרי ההיי שהיה לי בזכותו.
בטח עוד כשבוע ארגיש שוב צורך עז לאספקה מחודשת ותוך ייאוש שוב אתקשר.
שוב מחוסר אכפתיות – אם אין חום אז לפחות גופו המוכר והאהוב נושם לידי בלילה.
וכבר למדתי להנות מדברים שתיעבתי בעבר, דברים שמתביישת לספר כי יודעת שאנשים יהנהנו ויחשבו בלבם – איזה שרמוטה. ואני באמת מאמינה שאני לא. מעניין אם עשיתי לעצמי שטיפת מוח בשביל להאמין. – זו הקרירות שלא עזבה.
למרות שהוא קיבל את שלו (רק כמיטב יכולתי באותו זמן) ופעם הייתי חושבת שנוצלתי.
היום אני מרגישה המנצלת. בעצם הייתי שם לבד. לא פתחתי לו שום ערוץ להתקשר איתי ואפילו לא שמתי לב לזה. אגואיסטית.
אולי פעם באמת הייתי נותנת כל כך הרבה מעצמי שבאמת הייתי מנוצלת (בין אם במכוון מצדם או שלא), אבל עכשיו למדתי להתנתק. לתת כביכול אבל בעצם לשאוב נקודתית מה שנחוץ לי כדי להחיות אשליה. אשליה שאני מצליחה לשחזר רק עם האלכוהול.
ובעצם זו לא אהבה. אני מבזבזת לחמוד את הזמן עם השטויות שלי.
גם את זמני אולי מבזבזת. אבל אולי התובנה הזאת עכשיו היתה שווה את כל זה.
(-בתקווה שתישאר בתודעתי ותקדם אותי למסלול יותר נכון).
הבעיה יותר קשה משאני יכולה להבין, – מאשר אני מסוגלת לתקן. אני לא יכולה פשוט לעשות סוויטצ' במוח ולהשתנות. יש לי בעיה להיפתח בפני אנשים.
אולי אני משלה את עצמי אבל הרבה פעמים אני נהנת מכוח הקרירות שלי שבזכותה בנים וגברים מחשבים דבריהם לפני שפולטים אותם לפני. דברים שאני באמת מעדיפה לא לשמוע, ואם בכל זאת אומרים – נזהרים ומבהירים שתמימים הם מראש. במקרים אלו טוב העניין בעיני.
אבל מאותה סיבה גם לא נפתחים אלי אנשים. וגם אם מגיעים לרגע של פתיחות, גם בנות, אותו רגע חולף ופתאום שוב זרות. שוב הם חוששים. אני רואה את התהייה בעיניהם – לאן נעלמה זו שהיתה והאם בכלל היתה באמת?..
אצלו אני לא רואה את זה בעיניים אבל אולי זה בגלל שאני מפחדת להביט לו בעיניים.
אולי אם הייתי מביטה באמת, אולי היו נראים לי דברים אחרת עכשיו (ואיני מרמזת לשום כיוון).
אני מאד יצרית. מרגישה כמו חיה. חיה לספק יצרים.
זאב. מתבודדת הרבה. לא אכפת גם שיש אנשים בקרבת מקום, פשוט מתיישבת לי לבד. בחוסר מעש. בחוסר אכפתיות.
את רקוויאם לבלונדינית/ מוניקה סקס מתאים לי לשמוע עכשיו וגם את 180 וגם פרפר.
רקוויאם לבלונדינית
בוקר בלונדינית לא לבושה
גדר חיה מסתירה את גופה
דלת ננעלת לחיצה על דוושה
הגה ביד הילוך הרגשה.
ורד ביד מהאוטו יוצאת
זיכרון כמו תינוק זה זז ובועט
חלום חשוב מחייגת עכשיו
טיול לחו"ל ויזה זהב
יופי של ים יין אדום
כיוון כוונה וכיסוי לחלום
לחם עם לחם עם לחם עם דבש
מתוק לה בפה רעבה מחדש.
נפלה חלמה נקמה נחמה
סיפור גמור סוף של סחבה
עיינה בעיתון הערב מהר
פתאום נזכרה במשהו רע.
צדקה צעקה צלצלה ליפה
קפץ לבקר עשה לה קפה
ראש רציני רטוב ורחוק
שיחה על שירה ועל שקר מתוק
אחרי שדיברו ירדה אל העיר
בילוי או בלבול עד שהבוקר יאיר
גישה מוזרה לילדה עשירה
דפיקה מהירה דגימת אהבה.
הרגל מגונה היא שוב אחרה
ויכוח עם איש שהיא לא מכירה
זיון זריז זרות נעימה
חיוך חמוץ חיפוש של עצמה
טוב לה עכשיו ורוב הזמן סתם
יפה בלי סיבה שותתת בלי דם
כמה אפשר כמות או מספר
מוות זה סוף יחסי כל השאר.
נגעה נמוך אבל בלי ליפול
סמוך לסוף ברחה מהכול
ערפל בחוץ חזרה למכונית
פרפר נמחץ על השמשה הקדמית.
ציירה לה בראש את המיטה
קשה לה כל כך למצוא חנייה
ראתה את עצמה במראה ראתה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
