19/9/05
הספקתי רק טעימה והיה כל כך כיף. הוא לא רוצה להראות לי יותר. לא ייתן. נכון שלא ייתכן בינינו. נכון? זה הגיל. אותו סיפור שוב. אפילו נשיקה לא נותן לי. קצת מעליב. בערב הראשון וגם בשני או שלישי רצה נישוק ואני נמנעתי.
יושבת מול מחשב מנותק עד הבוקר מעבירה שירים כאילו מחפשת את השיר הנכון. ואז מגיע השיר שאשמע עד הסוף. ואז אמשיך להעביר.
1/10/05
חשש שהכל שקר. אולי אנשים מרחמים עלי מסיבה שאיני מודעת לה ולכן באים לקראתי ויוצרים לי מציאות שקרית מיופה...
8/10/05
משהו מת בתוכי. אני יוצאת לבלות ומרגישה שלא הייתי שם גם אם נהנתי. מלאה רחמים עצמיים. עצבנית עכשיו. אדישה פעמים אחרות. ריקה. מיואשת. רואה חיובי אבל כל הזמן מתאכזבת. חששות ממה שיכול היה עכשיו מתגשמים. היא רגועה ומסוממת. חיוך דבילי מרוח על פניה. היא מדברת וזה לא עוזר אפילו מתחיל להציק. אני יודעת שזה העצבים שלי. גם ההוא שעושה טובה שמגיע לעזור ומתקשר לדעת איך מתקדם – הוא כבר מועדף עלי כרגע. שונאת אותה מסוממת. אני יודעת שרק חזרה אבל היא לא מנסה לחזור. היא בורחת למקום אחר. מה עוזר לי שהיא רוצה לבלות איתי אם היא איננה. אמרו ברדיו בעניין חשיבה חיובית ואהבה עצמית – לא להיות איפה שלא רוצים באמת. אין לי ברירה כרגע.
גם ההיא – אומרת שבסדר. הדירה שלה מבולגנת והיא רובצת על המיתה חצי ישנה, מנסה להבין מה היא רוצה ולא יוצאת משום דבר, מחליטה רק חצי.
כולם מוטרדים. ואני מוצאת את עצמי שקועה בסרטים שלי. אין לי עכשיו כוח לבעיות של אחרים.
יש לי כזה מזל עם ההורים שלי. הם נותנים לי טעם לחיות. אני כל כך אוהבת אותם. איך שהם תמיד כאן בשבילי, דואגים ומתעניינים ומקשיבים ומחזירים אותי למציאות. בלעדיהם בטח הייתי מתאבדת מזמן. רק בשביל האושר שלהם שווה להמשיך ולעשות כל מה שאפשר כדי להביא להם אושר. הם לא מצפים וכל כך מעריכים כל דבר.
וברור שאני לא שוכחת א האושר שלי והוא חשוב לי אולי באותה מידה.
זה גורם לי להרגיש יותר טוב עכשיו.
ואת ההיא המסוממת אני באמת אוהבת ויכול להיות שהיא תיקח את עצמה בידיים ותפסיק או תפחית בינתיים. בסך הכל עוד לא התאקלמה בחזרה..
10/10/05
על סף התמוטטות עצבים. העצבים מכרסמים מבפנים. אין יותר כוח להתמודד. אני משקיעה יותר מידי אנרגיה בכל דבר וכל אחד והכל עכשיו קורס בתוכי. צריכה תמיכה נפשית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
