אני בת 23, סטודנטית עולה לשנה ב' (מתוך 4). עדיין לא היה לי חבר רציני למרות שהיו לי הרבה אחרים... היום אני יכולה להגיד שכבר נמאסו לי המשחקים ואני באמת רוצה רציני. הבעיה שבני הגיל שלי ואפילו עד 30 לא עושים לי את זה. זה כמו זן אחר שלא מדבר בשפה שלי. הכי קרוב לרציני שהיה לי נמשך בעדך חודש, עד לא מזמן, הפעם הראשונה שהתחלתי להתרגל ולאהוב מישהו באמת. מישהו שגרם לי לאהוב את עצמי לא משנה כמה אני מראה לו את כל הצדדים המסריחים שלי. למה הראיתי לו? - כי רציתי שייפרד ממני ויפטור אותי מהעניין. הבעיה שהוא היה מבוגר מידי. מושלם אבל מבוגר. 40. אני כזאת שפנה שאפילו לא יכולתי להגיד לו את זה בטלפון ונפרדתי ממנו באס.ם.אס. והןא כזה חמוד, שלח לי הודעה בחזרה שהיה לו כיף להכיר. אז יש שייגידו - אם היה כזה מושלם - הגיל באמת משנה?? כן. כל הזמן הרגשתי רע. איך אני אביא מישהו כל כך מבוגר להורים שלי?! פעם ראשונה שאני רוצה להכיר בן זוג להורים - אבל לא. גם עם חברים יהיה לא קשור לשלב אותו - מה הם מעניינים אותו ולהפך. כל זמן שהייתי יתו היה הכי נכון בעולם אבל תמיד הדהד הגיל שלו בראש שלי. וכמה שבכיתי ועדיין. נראה לי ששנים לא בכיתי ואף פעם לא על מישהו. שונאת בכי = רחמים עצמיים.
אני לא מצליחה להתקשר עם אנשים בגילי. התירוץ שלי הוא שאני נותה למבוגרים (חוץ מהמשיכה הפיזית) בגלל שהם יותר קלים ללכידה. אין מה לעשות - ככל שהם בתבגרים הם יותר חרמנים והגוף הצעיר רק שווה אותם יותר.
קרה שנתפסתי על אנשים יותר נכונים בשבילי מבחינת הגיל ולא וויתרתי וגם יזמתי אבל הם תמיד זורקים אותי. לא רוצים אותי. רוצים רק זיון.
מה עוד, ייתרון אצל מבוגרים יותר, - הם יותר אמיתיים, בלי נסיונות כושלים ומזוייפים של תנוחות ומשפטים שאולי שמעו מחברים ואולי הבריקו בעצמם. מבוגרים זורמים עם הרגש, מחוברים לרגש, בלי שטויות.
אני לא אומרת שאני בוגרת. ההפך הוא הנכון ואני אפילו נהנת באיזשהו מקום מהתחושה של המבוגר איתי הילדה. אני מניחה שמה שעובר עלי עכשיו אולי עבר על הרבה בנות בגיל ההתבגרות שאני כנראה לא עברתי עד הסוף. אבל היי, כולם ילדים. אם תסתכלו בגובה העיניים על כל גיל - ברור שהוא ילד בעצמו, בדיוק כמוך, פשוט אולי יודע קצת יותר.
אז אני מדופרסת ומיואשת, אצא לי לבארים בתקווה למצוא אהבה. (והרי ברור שככל שמחפשים יותר - מוצאים פחות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
