יום ההולדת שלי עבר בצורה הכי מוזרה שיש.

בגלל שזה התאריך הלועזי, לא חגגו לי כלום.

רבתי עם אבא שלי בצהריים.

אבל ממש.

הוא קילל אותי. צרחתי. כעסתי כל כך.

אני שונא שהוא גורם לי לכעוס.

ולשנוא.

אז נכנסתי למקלחת. ואחר כך יצאתי.

התלבשתי.

הרגליים הובילו אותי לתחנת האוטובוס, והאוטובוס הוביל אותי למדרחוב של ירושלים.

הבית הפתוח נמצא שם.

רציתי להיכנס.

חששתי.

פחדתי.

כמו בפעם הראשונה.

ממש כמו בפעם הראשונה.

הלכתי לטלפון הציבורי. היה לי בארנק את הפאלפון של דניאל (מישהו מהאינטרנט).

התקשרתי נואש. מבקש הכוונה. לא יודע מה לעשות. על סף התמוטטות, כי המריבה עם אבא היא לא הדבר היחיד שרובץ לי על הכתפיים בזמן האחרון.

אבל זה אישי מדי. לא לפה.

דניאל הרגיע אותי. תיכנס. כדאי. תרגיש יותר טוב.

אז עשיתי את המסע המפרך במעלה המדרגות לקומה השלישית של הבנין הזה שתקוע באמצע המדרחוב ויש בו את הבית הפתוח.

היה מפגש נוער. 15-18. מסתבר שיש גם בימי ראשון.

בהתחלה נורא התביישתי. אבל התגברתי. התיישבתי לידם.

דיברתי. יותר ממה שתיארתי שאני יכול לעשות במצבים כאלה, שהגוף שלי מפרש כמצבי לחץ בתגובות שלו.

המדריכים דחפו אותי לדבר. שאלו אותי שאלות. ממש מתוקים!!!

נירגעתי קצת.

כולם שם מאוד חמודים.

גם שני המדריכים. וגם המספר המועט של הלא-מדריכים שהיו שם (התחיל 3-מ וגדל 7-ל ואולי יותר...).

כל מי שנכנס ולא הכיר מישהו לחץ לו את היד והציג את עצמו. היה קצת משעשע. עברתי כמה לחיצות ידיים חמות במיוחד :P.

הייתי שם מהשעה רבע לשש בערך, עד שסגרו את הבית. בערך שבע וחצי. אולי קצת יותר.

שיחקתי שש בש.

פגשתי אנשים חדשים.

דיברתי מלא.

המצב רוח השתפר.

מישהו הזמין אותי לצאת איתו אחרי (לדייט! הפעם הראשונה שמישהו (בגילי) מתחיל איתי!!!). אמרתי שאחרי – לא, אבל אולי בפעם אחרת. צריך לחשוב. ואני חושב. ואת ההתלבטויות שלי אני משאיר - אצלי.

כשנפרדנו קיבלתי ממנו נשיקה על הלחי. אני חושב שהגבתי קצת בקרירות, אבל ככה זה במצבי לחץ.

אחר כך החלטתי לפנק את עצמי לכבוד היומולדת ולקחתי מונית ולא אוטובוס לתחנה המרכזית. הנהג היה גנב, כי נסעו איתי עוד שתי נשים, הן שילמו סכום מלא, ובכל זאת הוא דרש ממני לשלם, למרות שאני רציתי להחזיר לזאתי ששילמה שליש מהמחיר. מה הוא חושב לעצמו? כאילו הוא נוסע פעמיים. אולי זה בגלל הפרצוף התמים הזה שיש לי לפעמים. או שאולי זה פרצוף אומלל.

לא נורא. אפילו לא התווכחתי. בעצם התווכחתי קצת. השגתי קצת הפחתה במחיר. גם זה משהו.

בתחנה המרכזית קניתי דיסק של עברי לידר (חסר לי עוד אחד!) וכמעט שפיספסתי את האוטובוס הביתה. אבל לא פיספסתי.

ניסיתי לישון באוטובוס.

שתי בנות אני-ממש-מתחילה-את-גיל-ההתבגרות-ואוהבת-לצרוח-במקומות-ציבוריים צרחו במושב ממול, מדברות בפלאפון באושר עם איזה בן יש-לי-קול-נורא-משונה-כי-אני-ממש-מתחיל-את-גיל-ההתבגרות ומתחננות לקבל ממנו קצת תשומת לב. יש דברים שאני אף פעם לא אבין.

אמא לא היתה בבית כשחזרתי. וזאת היתה אחת הסיבות שנסעתי היום.

אבא לא שואל שאלות.

אמא – כן. וכמה שהיא יכולה להיות נודניקית.

למפגשים האלה ביום ראשון אין ספק שאני אבוא שוב, ומי שרוצה להצטרף אלי – יותר ממוזמן.

----------------------

שוב יום ראשון, ואני הולך עוד פעם.

המפגשים הם אחה"צ, אני לא בדיוק יודע באיו שעה, נדמה לי 5 וחצי או שש.

אז מי שרוצה לבוא – אני אהיה שם!

השבוע עבר עלי בלי לעשות כלום.

אני מתחיל להרגיש מין ציפייה כזאת לימי ראשון.