החלטתי לעשות עם עצמי משהו בחופש, גם להתקדם לעבר היציאה המיוחלת, וגם אולי ללמוד משהו, שמעניין אותי.

התעודה היתה טובה, מקצועות הקודש הורידו לי את הממוצע פלאים, וכמו שהמחנך ה"גאון" שלי רשם בהערה – "כשאתה רוצה משהו – אתה מצליח".

אבל מילא, למי אכפת מהתעודה, אפילו להורים שלי לא אכפת.

רק מהבגרויות אכפת לי עכשיו, למרות שהמנהל תיכון הוריד לי מהמגנים (וחלק מהמורים אפילו לא התנגדו)  בגלל הברזות מהתפילות ומכל מיני דברים "פורמליים" לדבריו כמו שבתות משותפות, או ליל שבועות (משום מה, המיטה יותר קרצה לי מלילה לבן של לימוד תורה ושיעורים על אמונה).

מילא.

ואני יודע שאמרתי שאין סיכוי שאני ממשיך שם בשנה הבאה, אבל אני רק יודע לדבר. פחדן שכמוני, בסוף אני עוד אשאר שם, אתחנן שהם יסכימו להשאיר אותי.

החלטתי שאני נפגש עם רוני, איתי, וכולם בחופש, ויהי מה.

ראיתי את הארי פוטר שלוש בקולנוע. סרט חמוד דווקא. יותר טוב מהקודמים.

ולכל המזועזים – אז מה אם הם שינו?

אז מה?!

הסרט מאוד נחמד ככה, ואולי אפילו בגלל זה!

בקודמים יכלתי לראות את הסרט וממש לחזות את המילה הבאה, כי הם העתיקו את המונולוגים מהספר.

זה היה מרענן כזה, ולפעמים גם משעשע. אהבתי.

ולנושאים אסתטיים – טיפוחיים:

הסתפרתי.

אני לא בטוח שהיה כדאי, כי מיד אחרי שחזרתי מהספר גיליתי 2 חצ'קונים קטנטנים על המצח שהשיער שלי הסתיר.

זה לא פייר.

הייתי לפני כמה ימים בקניון.

קניתי לעצמי בגדים יפים, אני חושב.

המוכרת היתה מטומטת כרגיל :P

היה שם איזה מוכר הומו (נשי כזה.. איך אומרים? אוחצ'ה? :P) שעשה לי עיניים, ונכנס לי לתא הלבשה כשהייתי באמצע להחליף חולצה.

המוכרת התעקשה לדחוף לי חולצות כמעט בלי שרוולים, כאילו אני ארנולד שוורצנגר או דודי בלסר לפחות. בסוף בחרתי כמה חולצות נחמדות, עם קצת יותר שרוולים, וגם מכנסיים ממש מגניבות, עם איזה מליון כיסים, נגררות על הרצפה, שנקרעו והתלכלכו מאחורה אחרי סיבוב קצר ברחובות ירושלים המסריחים (בהתחלה ניסיתי להרים קצת את המכנסיים, באיזור הברכיים, אבל נראיתי כמו דוסית שמנסה לא לדרוך לעצמה על החצאית). בכל אופן, זה לא נורא, כנראה זה אמור להיות ככה :P.

אחר כך (אחרי החנות בגדים) חיפשתי את אמא (זאת עם המכונית הביתה).

היא היתה תקועה בסופר פארם, ליד הקופה, והמוכרת דוחפת לה מוצרים במבצעים והיא לוקחת, ולוקחת, ולוקחת.

היא קיבלה מין כזה תיק ענק דמוי עור (עור אמיתי בחיים לא הייתי נותן לה להכניס הביתה), עם ידיות פלסטיק כבדות ומכערות צבועות בספריי זהב, והכל כזה מוזהב ומגעיל וענקי, מין משהו כזה שסבתא שלי הצפון תל-אביבית היתה שמה בסלון שהחברות יראו. "איך ניקח את זה למכונית?" שאלתי אותה, למרות שעכשיו אני חושב שהשאלה היא "איך הכנסנו את זה למכונית?" וכמובן שהיא אמרה – נסתדר. פרה פרה. נחצה את הגשר כשנגיע אליו.

ליד הקופה היו מין כאלה מדבקות ששמים על האף והן מורידות נקודות שחורות.

"גם את זה!" היא דוחפת לקופאית המאושרת.

"אבל למה?" אני שואל.

"לך!"

לי!

הבהרתי לה שאני לא שם מדבקות כאלה על האף, היא התעקשה, ההומו (הוא היה עם חבר!) שעמד מאחורינו בתור בהה בי, ואני אומר "אני לא שם דבר כזה".

היא ויתרה, גם הקופאית. בקושי.

ראיתי בקניון דיסק של עברי לידר שעדיין אין לי. רציתי לקנות אבל לא קניתי, כי לא רציתי שאמא תראה.

אני סתם אידיוט.

אני תקוע בערבים בבית, ועצוב לי בגלל זה.

אני יודע שאני לא היחיד, יש אצלנו הרבה שבקושי יוצאים במשך היום, ובטח שלא בלילה, אבל אני רוצה לצאת.

תבינו, דוסים לא יוצאים בערבים למסיבות. המקסימום הוא ללכת לראות סרט, או לפיצה, או סתם להסתובב. רק אלה ש, כמו שאומרים, "בדרך החוצה" (לא מהארון, מהדת, קהילה) הולכים למקומות כאלה, וגם איתם אני לא מרגיש נוח, כי רובם הופכים להיות ערסים אומללים. חוץ מזה, שקשה לי להתחבר לאנשים חדשים.

זה לא שאין לי חברים, אבל בזמן האחרון, עם כל ההחלטות והשטיפות מוח שאני עושה לעצמי, קשה לי להתקרב לחברים.

חוצמזה, שנראה כאילו כולם שכחו ממני. לא קיבלתי טלפון אחד מחבר מתחילת החופש, אפילו מזה שאני מתלבט אם אפשר להכניס אותו להגדרה "החבר הכי טוב".

מאז היסודי לא היה לי ממש חבר טוב, שדיברתי איתו על הכל.

אני זוכר את זה מהיסודי, איך היינו הולכים לישון אחד אצל השני בכיתה ג', וסיפרנו אחד לשני סודות. הוא סיפר לי שיום אחד הוא נכנס לחדר כביסה אצלו בבית ואמא שלו היתה בלי בגדים עליוניים, אני סיפרתי לו ששיחקתי בבובות.

אולי בגלל שאני שונה.

לא, אני כבר שנים לא משחק בבובות, אבל אני לא משחק כדורסל, ולפעמים אני נשמע... נו... הומו.

אף אחד בחיים לא פנה אלי וקרא לי "הומו!", ואני גם לא חושב שהם חושדים, אבל אני שוה לפעמים... מרוחק כזה... לפעמים גם לא מגיע לאירועים חברתיים (כבר אמרתי שאני לא מגיע לשבתות כיתה?).

כשאני בכיתה בהפסקה, כשאני עם אנשים שנוח לי איתם, שאני מכיר איתם, אני נחמד, תוסס כזה, חסר בושה.

זה לא שאין לי חברים. להיפך. לא נכנסתי לשום מריבה עם חברים בשנים האחרונות, אבל אין לי את הקרבה הזאת של מחוץ לשעות הלימודים, לפחות עם רובם.

אני שמח שכתבתי את הפוסט הזה, הורדתי כמה אבנים.

איזו תרופה נהדרת זה ישראבלוג.