דימעה מפלסת דרכה מטה, המילים חותכות את חלל החדר.

אני יושבת לבד, בפינה, מולי הם יושבים, גוש אנושי, מקיפים, בוהים, לא מבינים. הם כולם מרגישים אותי באמצע.

מדברים, מספרים, מנתחים, מצטערים, מרגישים אותי.

ואני בוכה.

כאילו כל אחד עובר משהו דרכי, הפכתי להיות בובת הוודו שלהם.

עכשיו אני לומדת להשתמש בכל אחד איך שהוא יכול לעזור לי, מה כל אחד יכול לתת לי ומה הם לא יכולים לתת.

הרבה לא יכולים לתת. וזה בסדר.

רק לשמור על מצב מאוזן עד שייגמר. לכתוב.

רק להפסיק את הסערה, להרגיע את הרוחות.

שש...