כי ככה, אתה מתעורר לריחות נפלאים של ארוחת הצהריים, הארוחה הטעימה ביותר ביום. יאמ..
אז קמתי עכשיו מחלום מוזר ביותר. חלמתי שיש לנו מעין חיות מחמד כאלה, כמו הכלאה של צפרדעים וציפורים, כאלה פיציים. אה כן, והם אוכלים לעצמם את הרגליים. למה לעזעזל יש לי את השטויות האלה בתת-המודע?
נו, טוב. העיקר שזה יצא כבר.
אני צריכה ללמוד אבל מדחיקה את זה. במקום זה אני קוראת את הספר הנהדר שלי, על אוליביה ג'אולז, עיתונאית בעלת דימיון עשיר במיוחד, שמסתובבת לה בעולם ועוברת מיליון ואחת חוויות הזויות. לא ספר עמוק במיוחד, אבל מאד משעשע. אני קוראת אותו כל הזמן באוטובוסים ומדי פעם פולטת גיחוך שמעיר איזה חייל לידי. חע החיילים האלה באוטובוס פשוט כל הזמן ישנים. או שהם בוהים בחלל באומללות, כאילו הם חושבים 'כמה עלוב עולמינו, כמה קשה לחיות וכמה אין לנו כוח לעבור עוד יום בחיים האלה. ושמישהו יביא לנו כבר חבל תלייה.'
ואולי אני, בדיוק כמו הדמות בספר, מפליגה בדימיוני קצת יותר מדי.
יאללה, הפתיתים האפויים כבר מחכים לי יותר מדי זמן, אז תסתפקו בפוסט קצר?
המשך יבוא בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
