הכל סתמי ככ פתאום,

רק להעביר עוד יום.

הדרך ארוכה ומפרכת,

ומן הסתם, אמשיך ללכת.

כי אין לי כוחות לברוח עכשיו

ככה סתם בתחילת הסתיו.

חשבתי אולי זו הדרך הטובה ביותר לפנות אלייך,

כי בעצם את היחידה שבאמת קוראת כאן.

וכי נורא קשה לי לדבר אלייך פנים אל פנים ולהגיד לך מה כואב לי.

אבל, אולי כדאי שתגידי לו דיי,

היה אחד, אמרתי בסדר, אולי זה רק זה פה ושם,

אבל אני רואה שזה עם כולם.

ואני מאבדת אותם בגלל זה, בגללך?

אולי הם רוצים אותך

אבל זה גורם לי לאבד אותם

וזה לא שאני רוצה איתם קטע או משהו

אבל אלו אנשים שהייתי שופכת את ליבי בפניהם,

הייתי בוכה, צוחקת, מתלוננת, כועסת ומכה, לפעמים

אנשים שיודעים עליי הכל.

שאני רבה איתך, ושאני משלימה,

שאני יוצאת איתך, ומה אני עושה בפולין..

הם אולי יודעים יותר ממך.

וכשאת איתם,

אני כבר לא מצליחה לדבר.

אני יודעת ב100% שאני פוגעת בך עכשיו,

אבל זו לא הכוונה שלי,

הכוונה שלי היא בקשה.

אני חושבת שמה-29.8

השתנו לי קצת החיים

יצאה הפרופורציה

יצאו הריגושים

ברחו הרגשות

החיים קצת ריקים.

חסר לי מאז משהו,

שלא מצליח להתנתק

חסר בי משהו

שלא אצליח לנתק

התחיל קצת דיכאון

שלא נראה כי ייגמר

מתחיל פה משהו לא טוב

ונראה מה יישאר