עומקים

למרות שאני מוצאת את הרעינות של בואל מיוחדים

אני מרגישה כי תיאטרון המדוכאים הוא מדכא

אני נלחמת בין הצורך שאני יודעת שיהיה לי לשינה לרצון להדליק את האור ולעבוד 

כך שיהיה לי איזשהו סיכוי לגמור את העבודה הזו בזמן

זה נראה כמו הדבר הנכון אבל אני די בטוחה שזה יתנקם בי ודי מוקדם באותו היום

אני אהיה (שוב) משותקת על ידי מיגרנות ולא אוכל ללמוד או לעשות כלום.

בשלב שבו אני בעבודה, כל חמש דקות מדובר על כמה בואל מצחצח את נעליו של ה"צדיק מרוסיה" מארקס

מה שמוכיח שמעולם לא ביקר ברוסיה בשעה שרעינות נפלאים אלו ניסו לזכות לישום

מה שמוסיף לגרד את מוחי היא העבודה כי אני יודעת בוודאות שהחלק הבא של העבודה מתרכז בקבוצה מושפעות בואל

כך,שאני יודעת שיהיה לי עוד שעות על גבי שעות של הנאה ממרקס.

לנושא אחר מאי ליין היה אולי האחרון שציפתי לביקור ממנו, עדיין הייתי שמחה 

נכון שהוא ביקר נוספים באיזור ולא היינו הרבה לבד, וכולם היו רועשים בטירוף

אבל זה נתן לי שלוש שעות של שלווה ופרפורציה, די מוזר בהתחשב בכמה מאי ליין

לא אדם פרופרציאנלי בשום קנה מידה ובכול זאת הוא מרגיע , סוג הרוגע של

"היי את לא הדפוקה היחידה בעולם,עכשיו תביא חיבוק"

נו מילא חוזרים לבעול את עמודי התזה של בואל או להרדם מעליהם

מה שיבוא קודם

שיר שיוצא לי לשמוע בלופים לאחרונה