!Take a good look - It could be your last

מזגתי את הנוזל העיבנרי הרותח אל שתי כוסות פלסטיק קטנות ואחת מהן הגשתי לו. הוא הודה לי באדיבות ולגם בזהירות מהתה. עד כה השיחה ביננו לא הייתה מעניינת במיוחד, בסך הכל כשהוא נכנס לעמדת השמירה שלי הוא הציג את עצמו ואני הצעתי לו כוס תה חם.

זאת הייתה עוד שמירה שגרתית על איזור שמחד היה הטעון ביותר בעולם ומאידך גם המשעמם ביותר. המוצב ישב על הר גבוהה שצפה על עמק שלם של שדות מוקשים אין סופיים כשבאמצע השפלה עוברת גדר הגבול ומחלקת אותה לצד שלנו, ולצד שלהם. בצד השני על הגיא ישב מוצב, דומה מאוד לזה שאני נמצא בו, אך בו כרגע יושב (או עומד) ושתוה כוס תה חם שומר מצבא האוייב. היינו רחוקים מכל סיווילציה שיש על העולם, אספקת חיילים, אוכל, דלק, חשמל, דואר ומים היו מגיעים רק פעם בשבוע ותחנת הרכבת הקרובה הייתה במרחק 5 שעות נסיעה על האוטובוס שהוזכר. היינו המוצב היחידי שקיבל פקודה לשמור על שיגרה נטולת תפניות (כולל אימונים מבצעיים, שמה יחשוב האוייב כי אנחנו לקראת מלחמה איתו) בכל מחיר! כל גורם שהיה מפריע לסדר היום הקבוע היה עלול להצית את הגבול ולגרום למלחמה שסביר להניח שהייתה מחריבה את העולם מספר פעמים. אף אחד לא רצה בזה, אבל פיזית היינו הכי קרובים שאפשר, למרות שבכל היבט אחר היינו מרחק של שמים וארץ. הסיפור שלנו דמה מאוד לאגדה על שני השכנים שרבו ובנו בינהם חומה וכל אחד סיפר לילדיו שבצד השני גרה מפלצת נוראה. למרות שלאורך השנים ניסו דיפלומטים ופוליטיקאים משני הצדדים לנסות לגשר על הפער העצום בין שתי המדינות השיחות תמיד הפוצצו בשלב מוקדם או מאוחר וכמעט גררו את האיזור למלחמה שכולם ניסו להמנע ממנה, ובספו של דבר זה תמיד נמנע ע"י התערבות של גורם חיצוני שהזכיר לנו שכמויות הנשק הלא קונבנציונאלי שברשותינו ישאירו מהפלנטה הזאת רק אבק כוכבים – ואת זה אף אחד לא רוצה.

זה היה שיאו של החורף ומוצבינו נח תחת שמיכה לבנה של שלג ולכן קיבלנו פקודה לעלות לעמדת שמירה עם טרמוס מלא במשקה חם, בנוסף לציוד הלחימה והבגדים הטרמיים שגרמו לנו להראות פי 3 מהגודל המקורי שלנו. בלילה הטמפ' הייתה יורדת עד 20 מעלות מתחת לאפס ולכן היה חשוב שנשמור על חום גוף בכל צורה (בחלק מהעמדות הספיקו להתקין תנורי חימום). לצערי הלילה לא הציבו בעמדה כזו.

הוא לבש חליפת עסקים מחוייטת ועל פניו תמיד היה חיוך זדוני. כשהוא הציג את עצמו טיפה נבהלתי והוא הרגיע אותי מייד בטענה שהוא רק מעוניין לשוחח איתי קצת. תמהתי על פשר הביקור, אבל בשעה שבה אף יצור חי לא ער, בטמפ שהורגת כל יצור בלי פרווה בעובי של שכבת הגנה של טנק, במקום כל כך רחוק שאף אחד לא שמע עליו, בעמדה הכי בודדת בבסיס כשאתה יודע שיש לך עוד 5 וחצי שעות שמירה אתה לא אומר "לא" לאף אורח, במיוחד לא לשטן. וזה מה שהיה במקרה שלי. מאוד עיניין אותי לדעת מדוע הוא בא דווקא לפה, דווקא בשעה הזאת, אבל לא רציתי להשמע לא מנומס ולכן לא שאלתי. עמדתי וציפיתי על העמק בעזרת משקפת מיוחדת לראיית לילה, והוא נראה שליו כל כך, פשוט לא להאמין שזה המקום בו יכול להתחיל סוף האנושות.

"אירוני, הלא כן?" הוא פתח שיחה שלפי דעתי הייתה מאולצת.

"מה אירוני?" שאלתי

"שתי מדינות שכל כך קרובות גיאוגרפית כל כך רחוקות בכל בחינה אחרת. תחשוב שלולא היריבות רבת השנים הזאת, עכשיו היית יכול להנות בצימר עם בחורה בעמק פה למטה ולא להסתכל עליו כשדה קרב פוטנציאלי"

"הלוואי שזה היה ככה"

אם... זאת הייתה מילה שהייתי מהרהר בה לעיתים קרובות, שכן משמרת שמירה אורכה כ-6 שעות של בדידות, וכשאתה עושה שתיים כאלה ביום יש לך הרבה זמן להרהר ולחשוב על הרבה מקרים של אם.

רובם בסופו של דבר מביאים אותך כל הרהרוים והמחשבות לאותו מקום של מרמור על החיים בקצה העולם, בקצה הצוק הלבן שמשקיף על עמק המוות (כפי שהחיילים היו מכנים את הנוף מתחת להר). רחוק מהבית, מהחברים, האהבה ושאר הדברים ששומרים על שפיות. אנחנו לצערינו נאלצנו למצוא תחליפים לכל אותם דברים, בהתחלה קשה ועם הזמן זה נעשה קל, וככול שסוגרים יותר ככה זה גם משפיע פחות! החזרה מהבית זה הדבר הכי קשה שיכול לעבור על החיילים במוצב, או לקבל מכתב זועם מהחברה/אישה שמודיע שהיא עוזבת.

אכן, אפילו קליטה אין לנו במקום המזורגג הזה, ובגלל הקור והשלג הכמעט תמידיים רוב הזמן גם אין קווי טלפון לתקשר עם שאר העולם והבית!

"אתה לא נוהב לדבר הרבה, נכון?"

"אין על מה. אני בתחילת משמרת שמירה, במקום העזוב ביותר במדינה, בתקופה שחיילים אנושיים כבר מזמן הפכו לאסטרטגיה עתיקה"

הוא ידע על מה אני מדבר.

"ומיותרים" הוספתי לאחר כמה שניות של שתיקה.

"אפשר להתווכח על זה" הוא שילב את ידיו.

"אפשר, וזה דווקא די יועיל לי עכשיו. ויכוח סוער בהחלט יזיז לי את השמירה" חייכנו שנינו.

"אבל לא על זה באתי לדבר איתך"

"אז מדוע זכיתי לכבוד שבביקור של הוד רוממותו?" שאלתי עם שמץ של ציניות.

"על דברים פשוטים" הוא ענה ספק ברצינות.

"כמו? אני לא יודע אם שמת לב, אבל אין שום דבר פשוט!" עניתי.

הצצתי בשעון וראיתי כי שעה חלפה. לקחתי את המיקרופון של מכשיר הקשר והודעתי לחמ"ל (חדר מלחמה) המוצב כי הכל בסדר איתי.

"אני יכול לתקן את זה"הוא טען.

"אני מעדיף שלא. בסופו של דבר זה יעבור, אני אצא מפה ואז ואני אזכה בכבוד בחיים נורמאליים. זה עדיף מלצאת מפה עכשיו ולדעת שבסוף אני הולך לגיהנום" עניתי עם ברשעות.

הוא שפשף את סנטרו.

"אני יודע לזהות מטרה אבודה כשהיא עומדת מולי" הוא אמר באכזבה.

"צר לי על כך. את הנשמה שלי אני מעדיף לשמור לעצמי, זה עיניין אגואיסטי" ניסיתי לנחם אותו, בלי לדעת למה אפילו.

"טוב, אם כך אני אזוז לי לחפש טרף אחר!" לחצנו ידיים, וכשהוא יצא מדלת הכניסה לעמדה חשבתי והצטערתי רק על כך שלא משכתי את השיחה קצת יותר מעשר דקות אומללות. עכשיו נשארו לי כמעט 5 שעות להעביר לבד, זה היה עצוב!