האמת היא, שאין לי מושג מה לכתוב בכלל, אפילו לא קצת, כי כאילו... פשוט אין.

כי אני בעצמי לא יודעת מה אני באמת מרגישה כלפייך או הרגשתי, ומה הקשר שלי אלייך ומה אני חושבת עלייך באמת, בלי כל הצנזורה המתסכלת הזאת שחייבת להופיע כל פעם מחדש.

אז אנחנו מכירים כבר... שנה, אולי קצת יותר, לא פרט חשוב. שנה ארוכה, שנה של שינויים, שנה שהתבגרתי בה כ"כ וכאב לי כ"כ כשראיתי שגם אתה לאט-לאט משתנה, לרעה. העיניים המדהימות האלו שלך, העמוקות האלו שלך, בזמן האחרון נראות לי כ"כ קרות וחסרות תחושה, רק מלאות בשנאה כלפיי, חוסר סבלנות וחוסר רצון להתקרב או לדבר איתי, או בעצם, כל קשר אליי. רק צורך להתרחק ולברוח ממני, כי אני מציקה לך ואתה ממש לא יכול לסבול אותי עוד. ואני אוכל להבין, וזה בסדר גמור, גם אני לא ממש סובלת את עצמי, אבל הכאב האדיר הזה שאתה גורם בכל דקה שאתה נעלם... זה הורג אותי מבפנים, שובר אותי ומכביד עליי כל הזמן, גם כשאתה לא בדיוק אחת מהמחשבות העיקריות שלי, עדיין יש תחושה של ריקנות, שחתיכה בפאזל חסרה והפאזל לא יושלם ולעולם לא יושלם, בלעדייך.

ולמרות שאהבה שלי אלייך די נעלמה אפשר להגיד, התאהבות או לא, מה שזה לא היה, כל סוג של חיבה אלייך נראה כאילו מעולם לא היה קיים ורק השנאה והכעס משתלטים עליי וגורמים לי לראות רק את החסרונות בך ולרצות לשכוח ממך, כאילו מעולם לא היית חלק משמעותי כ"כ מחיי, אבל מצד שני, כשכואב וקשה ויש הרגשה מזעזעת ומציקה של בדידות, של צורך לאהבה אמיתית, למישהו שבאמת מעודד אותי, אני זקוקה לך. רוצה שתבוא ותחבק אותי ותזכיר לי שאתה אוהב אותי הכי בעולם לא משנה מה וכמה שאני ככה וככה, למרות שאני ממש לא. ובעצם, אני שואלת את עצמי, מה גרם לי כ"כ לרצות את המילים שלך ואת המגע שלך על פניי של אדם אחר? כי אין הבדל כזה גדול בינך לבין האחרים.

וחשבתי, לא מעט זמן, ופתאום אני שמה לב  שאתה באמת ביגרת אותי, שאתה שינית אותי, וסעמק, אני כבר לא יודעת אם לטובה או לרעה. ונתתי לי כמה דברים כ"כ חשובים לי, שאף פעם לא קיבלתי קודם, אף פעם. עזרת לי להיפתח, באמת להיפתח. באף שלב בכל השנים שאני חיה בהם, אפילו לא פעם אחת, נפתחתי באמת לבנאדם והייתי מסוגלת לספר מה באמת כואב לי ומה קשה, לא הייתי מסוגלת, לא רציתי, פחדתי מהתגובה, ואתה היית הבנאדם הראשון שבאמת דיברתי איתו בפתיחות מלאה והייתי מסוגלת לספר לו על הצרות שלי, ואתה הקשבת, ונתת לי אהבה ועידוד שמעולם לא קיבלתי. וזה היה הדבר הכי מדהים שקיבלתי, העידוד הכי טוב והכי אמיתי שהרגשתי בחיים שלי, משהו שלא ידעתי שקיים לפני כן. וגמרת לי לחזור לכתוב. לפני שהכרתי אותך החלטתי שנמאס לי, לא חוזרת לכתוב אף פעם, ולא היה אף אחד שעודד אותי לכתוב ולהביע את עצמי, רק זלזול וצחוק, ואתה עזרת לי, נתת עצות, גרמת לי לחזור לכתוב וכ"כ ליהנות מזה, להשתחרר בצורה הכי טובה שאני מסוגלת. ובאמת שעזרת לי להתבגר ואני מודה לך על זה, ואני לא יודעת איפה הייתי היום, בלעדייך.

אבל פתאום, השתנת, וכולנו משתנים, והשתנת כ"כ לרעה. פתאום נעשית כזה קר, חוסר רצון לעודד, כאילו אתה פשוט... שונא אותי. ולא פגעתי בך, מעולם, וגם אם כן, אמרתי בלי סוף כמה אני אוהבת אותך וכמה לא התכוונתי מעולם לעשות לך דבר מה רע.

ועכשיו, אני זקוקה לך יותר מתמיד.

מתלבטת אם זאת הייתה אהבה בין ידידים או משהו אחר.

ועכשיו כ"כ לבד לי וכ"כ קשה לי, וזה לא פשוט להתרגל לעובדה שכבר אין לי אותך מאחוריי, מתכונן לתפוס ולהרים אותי כל פעם כשאפול.

אני מתגעגעת לפעם, למי שהיית פעם. למדהים הזה שהכרתי, ונשארת, הוא שם, פשוט מתחבא. ואני זקוקה לך ואני צריכה אותך, ואני שונאת את התלות המעצבנת הזאת שלי, אבל מה לעשות שאתה בעצם יצרת אותה, ואני בחרתי בך כדי להציק לך ולאהוב אותך יותר משידעתי שאפשר לאהוב אדם.

ועכשיו, לבד לי, כל כך.

ואני רוצה שתדע, אבל לא מסוגלת. מפחדת ממך.

רק תחזור אליי.

בבקשה.