קשה. כ"כ קשה לכתוב את זה.

עם דמעות בעיניים, מנסה להעלים אותן, שלא יראו אותן, שלא ישאלו פתאום מה קרה לי ואיך אני מרגישה. כי מבחוץ אני אותה אחת, אותה אחת מאושרת ושמחה.

על סף בכי, על סף שבירה, כ"כ הרבה כאב שנשמר, שנשמר עמוק בלב, הרבה יותר מדי זמן. והוא ממשיך להתקיים, והופך לערימה ענקית של סבל, של איפוק, של דברים ששמרתי לעצמי ולא רציתי לשתף ועכשיו, פתאום, יש הרגשה שהכל עוד שנייה עוד להתפוצץ.

שעוד שנייה הדמעות יתחילו לרדת ולעולם לא יפסיקו.

שכל הכאב ייצא בבת אחת ויגרום לי לצעוק, להוציא הכל.

שעוד מעט אפול חזק, אל תוך תהום שממנה כבר לא תהיה לי יציאה. ולא כי מעדתי, לא כי נפלתי מבלי לשים לב, כי פניתי בדרך הלא נכונה ואין באפשרותי לשנות זאת, אלא כי בחרתי. אני רוצה לזרוק את עצמי אל תוך התהום הזאת, האין סופית הזאת, עם העתיד הלא נודע. עם העתיד שאולי בעצם לא קיים. להתגלגל, להתרסק, ליפול ולעולם לא לחזור ולעמוד שוב על רגליי. לרעוד מפחד, להסתיר את הדמעות ואת החתכים, לחייך חיוך מזויף ולהיכנס שוב לבועה הזאת שהכל נהדר. רוצה לגמור עם זה, עם הכל. להיעלם ואף פעם לא לחזור.

והסיבה, אין היא ידועה לי. אולי מעולם לא הייתה. נושאת על הכתפיים הכל, עומדת להישבר, רועדת, כבר לא יכולה להעמיס על עצמי כ"כ הרבה.

את הזיוף שאני, את כל מה שאני מסתירה מהאנשים הקרובים אליי ביותר, את האני אמיתי. את מה שאיש מעולם לא זכה או יזכה לראות.

את המשפחה הזאת. הסבל הזה שהם גורמים לי, הכאב והבכי. העובדה שהם בעצם, לא קיימים. כי הם שם, חיים ונושמים, בשר ודם אך מה זה משנה כאשר הם בעצם לא מתייחסים? מתעלמים? כמעין לא חיים.

לא נמצאים כאן, אף פעם. וגם אם הם היו, מה זה משנה? שום אהבה. שום קרבה. כלום.

החברים האלה, הזיופים האלה, האנשים האלה שמשקרים לי בפנים כל דקה ודקה. מה זאת מבחינתם חברות ואהבה אמיתית אם הם כך מתנהגים אליי, מולי ומאחורי גבי. איך הם יכולים לקרוא לעצמם חברים כשהם בעצם יכולים להיות אויבים מושלמים? כי אם אני בעצם לא מתנהגת כעצמי האמיתית, מסתירה את הזהות, את האופי, את כל הדברים שאני מפחדת להראות אותם לכולם, והם כ"כ לא עוזרים. תומכים בי לחייך ולשתוק, לא להיות אני. מזלזלים ופוגעים, גם אם הם לא שמים לב. גם אם זה לא ברצינות, זה כואב. כי לשמוע מבנאדם שחשוב לך, או שבעצם לא, כאלו דברים, זה קשה וזה לא נעים. העובדה שהם לא מקשיבים לך, לא שמים לב למילים שלך, אתה חסר משמעות בשבילם, זה כואב.

והוא. כמה סבלתי בגלל הבן אדם הזה. שאני כבר לא יודעת אם אני שונאת או אוהבת, או בעצם לא מרגישה כלפיו שום דבר, ללא רגשות, ללא שנאה, ללא אהבה, פשוט כלום. עדיין לא יודעת אם אני באמת זקוקה לו, אם באמת אהבתי או אוהבת אותו. אבל עכשיו, כשהוא פתאום נעלם, זה כואב וכ"כ קשה לשאת את זה. צריכה אותו כאן ועכשיו, כמה שיותר מהר. שיציל אותי מליפול, שיגיד מילה טובה, שיגרום לי לחייך, גם אם החיוך לא אמיתי לחלוטין. רוצה לספר לו, רוצה להגיד לו, גם אם הוא לא יחזיר לי אהבה, אני צריכה להוציא את זה כבר. רוצה לצעוק את זה, שכל העולם יישמע שאני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר, שהוא היקר לי מכל, שהוא הבנאדם היחיד שאני כנראה חיה בשבילו עכשיו. והוא נעלם לי, נהדר.

וכמובן, כל אלו. כל אלו שהמשפט "לא אכפת" לי חוזר וחוזר כאשר הם מדברים, עושים בכוונה. אבל זה כן, הרבה יותר ממה שהם מתכוונים, הרבה יותר ממה שאני רוצה שזה יהיה. וברור שהם לא בוגרים ואני צריכה להתעלם מהם, ואני מתעלמת, אני לא עונה, אבל זוכרת. כל מילה, כל דבר. וכל דבר גורם לי לדמוע ומכאיב, כל דבר קשה, כל דבר לא נעים. כל דבר פוגע בסופו של דבר.

כבר שכחתי מהו חיוך אמיתי. כזה שלא עשוי מזיופים, כזה שלא מכריחים אותך לחייך, חיוך אמיתי של אושר, של שמחה. כבר שכחתי איך הוא מרגיש, איך הוא נראה. כי אני מסוגלת לחייך כל הזמן, ללא הפסקה, אך אם הוא לא אמיתי מה הוא בכלל שווה? כלום.

והכל כואב. ויש כ"כ הרבה.

ופתאום, הסוף נראה פתרון כ"כ נהדר להכל. למרות האנוכיות, למרות הפחדנות, למרות הטיפשות. פתאום זה נראה נורא מפתה, נורא מזמין. משהו שיגמור הכל בשנייה אחת, בדקה אחת, והסבל ייעלם כאילו מעולם לא היה קיים. ואני, אני פחדנית. לא מעיזה לעשות זאת. לא מסוגלת, ואולי זה טוב שזה כך, אבל בזמן האחרון זה נראה כאילו זה יותר ויותר מתקרב אליי, נראה כאפשרות יותר טובה, נראה כמשהו שיגרום לי לחייך באמת.

כדורים ואלכוהול. מולי. עומדים, נראים כ"כ מפתים, כ"כ טובים.

ואם הם יסיימו הכל ויגרמו לי לאושר?

ואם הם יעלו חיוך אמיתי על פניי?

ואם הם בעצם הטעות הכי גדולה שאוכל לעשות?

כבר לא יודעת כלום. לא רוצה לדעת.

רק רוצה אותו, שיהיה כאן, עכשיו.

רק רוצה שזה ייגמר.