את. כן, כן, את ולא אחרת.

זאתי שחושבת שהיא מלכת העולם. עומדת מול כולם, מנסה למשוך קצת תשומת לב, שישימו לב גם אלייך בין כל שאר הזיופים. מנסה להתבלט, להתקרב אל הפסגה, אבל ההצלחה לא כ"כ קרובה כמו שהיא נראית. אולי הנקודה הזוהרת הזאת היא בעצם רק אור קטן שייכבה בקרוב, ואת בכלל טועה. אולי את לא שווה כמו שאת חושבת שאת, אולי את אף פעם לא תצליחי להגיע לנקודה.

את ממשיכה לנסות להגיע. קופצת, זועקת לעזרה, מתמתחת ומשקרת בכדי להגיע למטרה, אך עדיין ללא הצלחה. ואולי מתישהו, ילדה קטנה, לא בטוח אם כבר כ"כ תמימה, תביני שאת לעולם לא תשיגי את המטרה? שכל המאמץ שלך הוא רק לשווא, שאין שם כלום בעצם, רק ערפל שמכסה את העתיד, העתיד הקשה. את כל מה שתעברי בדרך לשם, את כל השקרים, הזיופים, כל המילים והמשפטים שנראים כה מפתים ומזמינים אך בסופו של דבר רק פוגעים. אך מה זה משנה בעצם כאשר כבר עזבת ממזמן את כל אהובייך, מכרייך, השארת את האמונות והתחביבים בעבר, ועכשיו את רק פנים וגוף, ללא נשמה, ללא לב שפועם, ללא ראש שחושב, רק הבעת פנים מאושרת וחייכנית, שהיא בעצם לא נכונה. כי מה את בעצם שווה כאשר את פועלת כמו מכונה? בקצב שלא משתנה, ללא רגשות, רק מעתיקה אחרים ומשתכללת מדי פעם עם השנים.

תראי אותך עכשיו ילדה קטנה, את כבר אישה קטנה, נערה. עומדת באור הזרקורים, נוצצת, כבר מזמן לא בפינה, כל המבטים נעוצים בך, ואת, מה לך קרה? איך הכל השתנה?

איך המלאך התם והטוב שהיית נהפך להיות לבנאדם של שקרים? של רוע?

כל חלומותייך תלויים באחרים, כל אותם אחרים שלפסגה כמעט מגיעים. אך הם קרובים יותר ממך, הם כבר ממש בקצה, ואת עוד שם למטה, מנסה לרוץ אחריהם גבוה-גבוה, אך ילדתי, איך לא הבנת, שכבר מזמן נכשלת.

אולי תגיעי לקצה הדרך כאשר סופך כבר יהיה קרוב מתמיד, שתביני שבעצם מעולם לא היית מאושרת, שזה לא מקומך. הערפל נעלם, השמש שקעה, הלבנה לא מאירה. ואת לבדך, עומדת בין על הקרקע ולא מבינה, מה לך קרה? איך הכל השתנה?

והפסגה בכלל לא נמצא כאן, היא אפילו לא קרובה. היא נמצאת בכלל, בעולם אחר.

*ירדן את נסגדת D:*