איזה בוקר, איזה בוקר!!!!!!!!!
איזה בוקר מצויין. הבוקר המושלם ביותר שהיה לי מימי. מעולם לא שמתי לב באמת עד כמה בוקר יכול להיות מושלם. והבוקר הזה - פשוט לשאוף את כולו לריאות - ולהוציא החוצה בהרגשה שהרגע שאפת את האוויר הכי נקי וטוב שיש.
הבוקר המושלם שלי התחיל בעצם אתמול בערב. איזה כיף.....
החלטתי לנסוע לבקר את החבר'ה מהחו"ס (חו"ס = חוגי סיור) במסע חופים. אני כשלעצמי לא יכולה כל כך לצאת אבל..... לא חשוב. היה לי הרבה מה לעשות השבוע אז לא יצא.
בקיצור - החלטתי שאני נוסעת לבקר את החבר'ה במסע חופים. קיבלתי טרמפ מיוסי (רכז חוגי סיור צפון), טרמפ שהיה ממש מצחיק.
במהלך הנסיעה יוסי השמיע דיסק של מאיר בנאי ושר עם הדיסק. ליוסי יש קול דק וגבוה יחסית לגבר. זה היה כל כך משעשע. ואיך הוא שר ותופף בהתלהבות על ההגה...... זה היה ממש מחזה משעשע. אני פשוט ישבתי לי במושב האחורי וצחקתי לי חרישית.
ישבתי עם החיוך מרוח לי על הפרצוף זמן מה עד שיוסי החליט לתת לי את הפריוויליגיה לבחור את הדיסק הבא. בחרתי משינה. אלוהים אדירים - זה היה משעשע. אני ויוסי, שנינו שרים משינה. אבל אני לא כזאת מכירה או חובבת גדולה של משינה אז יוסי נתן ליובל בנאי ליווי חופשי לכל הסולואים בכולו הדקיק והצפצפני. זה היה פשוט - משעשע. אני נהנתי מאוד.
הגענו לחוף מעגן מיכאל ושם פגשתי את כולם. כלומר - כמעט את כולם.
פגשתי את הרוב כבר בתוך השק"שים אבל מילא. ניחא. אין דבר העושה אותי יותר מאושרת מלראות את כל חברי החו"סניקים - ולדעת שגם הם שמחים לראות אותי. ברגעים כאלו - אני פשוט פורחת. זה עושה לי כל כך טוב.....
אז הגעתי לשם וישר קיבלתי חיבוקים לרוב מכל מי שהיה ער (עינב, נדב, שחר, תומר, שחף, שירה, יובל, קים ועוד ועוד ועוד..... אני נכנסת לכזאת אקסטזה בקטע של החיבוקים..... באמת! זה עושה לי כל כך טוב.... אני כבר מכירה את עצמי כבנאדם שמאוד זקוק למדע הפיזי כדי להרגיש נאהב ואהוד. לכן הקטע הזה עושה לי כל כך טוב.
אז אחרי סבב חיבוקים ואמירת שלום (ואחרי שיצא לי להסביר ליותר מדי אנשים למה באתי ולמה אני הולכת...... זה קרה קצת יותר מדי פעמים. אני צריכה ללמוד להפסיק לדבר על עצמי כל כך הרבה. אני מנסה גם תוך כדי שיחה אבל זה פשוט לא הולך לי..... לא נורא. נמשיך להתאמן. וחוץ מזה - לא נראה שזה הפריע לאנשים עד כדי כך.... שיהיה.... ) הלכתי להיות קצת עם תומר ושחף וכו'. אחרי שהבנתי ש.... איך לומר.... אני קצת מפריעה להם.... (כל אחד מהם ישב וחיבק-חירמן מישהי אחרת מהמסע ככה שלא הרגשתי כל כך רצויה. גם לא היה מקום לשכב לידם והכל. ככה זה. אז הציפו אותי מעט ריגשי קיפוח מוכרים "אני בחיים לא אהיה במצב אינטימי כזה בזמן הקרוב" אבל מיהרתי להשתיק אותם בידיעה שיותר מדי כיף לי כרגע מכדי לשקוע בכל סוג של רחמים עצמיים). בקיצור - אחרי שהבנתי שאני מעט מפריעה להם - הלכתי לדבר עם יובל. אני ממש מחבבת את יובל. הוא אחלה בנאדם. הוא תמיד עוזר ותמיד מוכן לעשות והוא לא פרזיט כמו הרבה מהחבר'ה שם. כלומר - כולם תורמים באופן מסוים אני מניחה.... אבל יובל הוא מסוג האנשים שמתנדבים ומוכנים לעשות בכל הזדמנות - מה שרק ידרש מהם ואני מאוד מעריכה אותו על זה. הוא גם לא מרגיש צורך להיות קונפורמיסט באופן החו"סניקי. אני מאוד מעריכה אותו על כך. קיצר - ישבתי לדבר איתו מעט זמן ואחר כך פיניתי את המקום לקים שרצתה לישון... אח"כ פשוט הסתובבתי ערה, יותר מדי עירנית מכדי ללכת לישון והייתי בעוד שתי שמירות שהיו או משהו כזה. היה נחמד. רם (המדריך החדש שלי בקבוצה של המכביסטים) הגיע מאוחר יותר בלילה. הלכתי להגיד לו שלום. זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה שהוא לא מעריך אותי ולא מרוצה מדי מהרעיון שהצטרפתי לקבוצה. אולי אנ סתם טועה וזו עוד אחת מהפארנויות שלי. אני מקווה. הוא היה מאוד אדיש ומרוחק. יכול להיות שזה היה בגלל שהוא כבר 4 ימים במסע חופים מפרך..... סביר להניח. נחה ונראה. בכל אופן זה לא משהו שמטריד אותי יותר מדי. בשלב מסויים הלכתי לישון. לא טרחתי אפילו לפתוח את השק"ש. קיבעתי אותו בחול והשתמשתי בו ככרית. היה כל כך נוח לשכב ככה סתם על החול ולישון. היה באמת נוח. ב-04:00 התעוררתי מהקור. לבשתי חולצה ארוכה וחזרתי לישון. אה, לא, טעות. קמתי, אמרתי שלום לשחר (שעוד לא ישן הממזר הזה - גם עליו יש לי איזה מגילה או שתיים לכתוב) והלכתי לקבל ממנו חיבוק (היה לי ממש קר). החיבוק לא היה משהו - בדומה לרוב החיבוקים משחר לאחרונה. אני ממש לא יודעת מה קרה לו. הוא מרוחק ונראה כאילו הוא מרגיש צרוך לדבר איתי מתוך מחויבות מסוימת. לא נעים. שיהיה.
אחרי ה"חיבוק" הזה - לבשתי חולצה ארוכה וחזרתי לישון. למרות שביקשתי מיובל שיעיר אותי לשמירה שלו ושל עומר ב-04:30 - הוא שכח וכך היה שישנתי עד 05:00 כמו כולם. חבל. אבל כאן מתחיל הבוקר המושלם שלי.
היה קר בבוקר. אני מניחה שלא היה קר נורא ממש ברמות אבל לי היה קר כי לא ישנתי בתוך שק"ש. מצד אחד. מצד שני סביר להניח שככה ההתעוררות בבוקר הייתה פחות טראומטית. נקשתי בשיני מרוב קור לדקות אחדות ואחר - הלכתי לחפש אנשים שישנו כשהגעתי ולא אמרתי להם שלום.
מצאתי את אורן. אורן מוזר. ביום הראשון הוא היה ממש נחמד אלי ונראה לי שאחר כך ממש נגמר לו ממני ואני עוד ניסיתי להצשיך את זה שלא לצורך. בסופו של דבר - נראה לי שהוא די מנסה לנער אותי כרגע. אם כמה שחבל לי (מדיבור ושיחה איתו ומקריאת הבלוג שלו - אני חושבת שהוא איש שיחה מרתק ואדם שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו בתחומים מסויימים אבל בכל מקרה אני כנראה אאלץ לוותר כי לא נראה שהוא מעוניין. מילא. חבל.
אחרי שמצאתי מעט אנשים שלא ראיתי לילה לפני - התארגנתי (כלומר קשרתי את השק"ש שלי לתיק ו.....זהו). כולם התארגנו ואני עוד הסתובבתי לי בין אנשים.
אה - כן. מקרה מאוד משעשע שקרה - קרה מוקדם בבוקר. שחף יוצא מהשק"ש ולפתע תומר ואחרים מבחינים כי יש לו כתם אדום על המצח. שחף מנסה לבדוק מה זה. חבריו צועקים לו - "אתה מדמם מהמצח, אתה מדמם מהמצח!" שחף מנסה לבדוק מהו מקור הדימום ולא מצליח. הוא טוען שתמיד היה לו פצע אי שם בראש אבל לא משהו שאמור לדמם בכמות כזאת.
כשהסתכלתי על המצח "המדמם" של שחף - הצבע של הדם נראה לי בהיר מדי. הייחוד בשביל דם קרוש. אבל נו, מילא, חשבתי לי. אולי זה סוג דם מיוחד שיש רק לשחף. חוץ מזה שהשעה הייתה 05:15 בבוקר והכל ולא היה אור בכלל.
עזבתי את שחף, עומד בתחתוניו מעל השק"ש שלו ומגרד את הדם הקרוש ממצחו והלכתי לחפש עוד אנשים. מצאתי את יניב. ליניב הייתה לחי אחת מרוחה כולה בצבע כחול. יניב לא ידע על זה עד שאמרנו לו שלחי אחת שלו כחולה. עשיתי שתיים ועוד שתיים...
"שחף!" צעקתי.
"מה?" שאל שחף בעודו ממשיך לגרד דם קרוש ממצחו
"אתה לא מדמם ולא שום דבר! צבעו אותך באמצע הלילה!"
"מה?!"
"כן! גם יניב קם צבוע, אתה לא מדמם ולא כלום".
זה היה ממש משעשע. בהחלט מקרה לזכור ולצחוק. לא ברמות מטורפות - אבל בכל זאת - משעשע.
אחר כך ביררתי עם אורי מה קורה איתי הבוקר ואיך אני חוזרת הביתה (אני צריכה להכין לבן חור את מתנת הגיוס שלו היום ובשביל זה צריך לנסוע לאבא וזה רחוק).
מסתבר שאורי סידר לי טרמפ עם המנכ"ל של החברה להגנת הטבע - מר גרשון פולג.
גרשון גר במעגן מיכאל, העביר לנו הדרכה על מאגרי הדגים של מעגן מיכאל ועל קינוני הציפורים ששם.
היה די מעניין. למדתי דברים שלא ידעתי.
בזמן הזה - חילקתי לאנשים מסויימים שוקולד מריר בסתר. אני נורא אוהבת לתת לאנשים דברים ולראות אותם מחייכים. אני ממש מרגישה כאילו הם הילדים שלי וכל פעם יש לי דחף לשמח אותם. סביר להניח שדחף זה יוצא מתוך האינטרס של "תאהבו אותי, תראו כמה איכפת לי מכם" אבל בכל זאת - מכיוון שכבר הסכמתי עם עצמי שכל מעשה שעושה כל אדם בעולם - נובע מאינטרס כזה או אחר - אני לא מרגישה אשמה כל כך. בייחוד מכיוון שהאינטרס שלי לא שלילי או משהו כזה.
אחרי ההדרכה שהייתה לחבר'ה מתל אביב - נפרדתי מהם באופן די עילג אם לומר את האמת והלכתי חזרה לקבוצה מירושלים.
גם שם דחפתי קוביות שוקולד לידים של אנשים נבחרים (לידי דודי שאיבד את הסלולרי, שחף וכו').
אחרי שנגמר הסיור - דיגליה המלכה עמדה לקבל טרמפ מהמנכ"ל של החברה להגנת הטבע.
בהתחלה נסענו אליו הביתה. הלכתי לשירותים נורמלים (היה שווה להתאפק..... פעם ראשונה שאני אומרת דבר כזה על צרכים אנושיים) ובכיור שטפתי מידי ומפני את כל החול שהציק לי וגרד לי כל כך. אני שונאת חול. אני אוהבת ים אבל שונאת חול. אם רק היה ים עם חול בלי חול - היה יכול להיות כל כך טוב. בלי כל הגרגרים האלה שנתקעים בכל מקום ובלי כל הגירוד הזה שהם גורמים ובלי כל הג'יפה הזאת והלכלוך שאתה מרגיש כל פעם שיורדים לים..... אני לא אוהבת חול. (מוזר לחשוב שלמרות זאת - שני ימי ההולדת האחרונים שלי נעשו על החוף....).
אחרי שהתנקתי האופן סמלי וחירבנתי כמו שצריך סופסוף - יצאתי למטבח. שם קיבלתי ספל קפה חזק ומתוק ותאנים קרות מהלילה שנקטפו ישר מהעץ. תמיד חשבתי שאני לא אוהבת תאנים אבל הן היו כל כך טעימות! איזה אושר!
זה היה כל כך כיף! התאנים המתוקות והקרות ומיד אחר כך הקפה החזק והמתוק...... זה מדהים. בכל לגימה הרגשתי כאילו אני בולעת את העולם. זה היה פשוט מושלם! מעולם עוד לא היה לי בוקר כזה.... פתאום הבנתי עד כמה הדברים הקטנים האלה כמו תאנים טריות וקרות מן העץ וכמו שלווה של מקום קטן וכוס קפה טוב על הבוקר - יכולים לעשות לי כל כך טוב על הנשמה. לא משנה איזה בקרים היו לי בתל אביב - אף אחד מהם לא משתווה לבוקר הזה. אם עד היום היו לי ספקות לגבי איפה בארץ אני רוצה לגור - עכשיו אני יודעת שזה יהיה בקיבוץ או מושב. זה כל כך כיף וגם לי לפתוח את הבוקר בצורה כל כך מושלמת - שזה באמת היה שווה כל רגע. פשוט כיף.
מלבד זאת - כשיצאנו ממעגן מיכאל (מקום מקסים כשלעצמו) וראיתי את ההרים של זכרון - אני מרגישה שממש התאהבתי. האיזור פשוט יפיפה. זה בהחלט נכנס לרשימת המקומות שאני יותר אעדיף לגור בהם. כל כך יפה ונעים שם.... ההההה......
כשהמנכ"ל סיים להתארגן נסענו לתל אביב בפורד היוקרתית שלו. הייתה נסיעה כל כך טובה ונעימה - שפשוט נרדמתי ברובה. ישנתי כל כך טוב. זו הייתה אחת התנומות הכי מרעננות שהיו לי. זה היה כל כך טוב. לפני שהבנתי בכלל - היינו בתל אביב בדרך נמיר. ירדתי ליד סבא וסבתא. בדרך לביתם ראיתי כתובת שהצחיקה אותי - "יהודי לא מגרש יהודי! (הוא רק מזיז אותו קצת)". זה מאוד שיעשע אותי ורק הוסיף להרגשת הבוקר המוצלח שלי.
הגעתי לסבא וסבתא שם ישבתי קצת ודיברתי (וכן פגשתי את אדם אבל זה ממש לא אירוע ראוי לציון....) ואז קמתי לנסוע הביתה. ברך, הרגשתי כל כך טוב ומאושרת שכתבתי את האסמא הבא: "בוקר טוב! בוקר טוב, מצויין ומבורך! שיהיה לך יום נעים ומוצלח! משקד". את ההודעה הזו שיגרתי לכל מי שהתחשק לי ברשימת טלפונים שלי. היה כל כך כיף. וקיבלתי תגובות שחלקן היו משעשעות מאוד. זהו. היה נחמד ונעים ועכשיו אני יושבת לי במזגן בחדר וכותבת........ גם זה נעים. ואני בהרגשה טובה.
הגיגים ועוד מחשבות רבות שיש לי - אני אכתוב בפעם הבאה.
אני יודעת שאני כותבת הרבה אבל מה לעשות. ככה יוצא. תהנו.
ביי, דיגליה המאושרת :):):):):)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: