נסיכה עם כנפיים

לפעמים מגיעים רגעים שבהם אתה מביט בכל כך הרבה נחת על העולם

רגעים שהכל נראה תמים ונאור שפתאום אין כאב יש שלווה

ולא אני לא מדברת על הרגע שאתה מת..

אי של שקט בכל הטירוף המוחלט הזה שנקרא חיים

לפעמים הימים האלה הם ימים של תשובות או של שאלות של חשבון נפש

ולא, לא צריך לחכות לכיפור...

אפילו בלי סיבה ממשית..

מחר זה היום האחרון שלי... היום האחרון לשנה זאת שאני יתעורר ב7 בבוקר יכבה את השעון המעורר עד שורו תתקשר ותכריח אותי לצאת מהמיטה ואז בצפר והאמת? הבגרות אפילו לא מדאיגה אותי (נו מגן 93 מה עוד אפשר לבקש..?!) אני חושבת על כך שברגע שהבגרות תסתיים מורי ייגש ויחבק אותי למזל ואיך שוב כל החבר'ה נלך לבית באותה דרך כל כך מוכרת באותו שביל ידוע מראש ושוב נצחק ושוב נשיר ושוב מהצד ניראה כמו סתם חבורת ילדים מפגרים...

ואז ורו הראשונה שפונה לבית שלה ואז השמנמן ואז מורי ואני...

כמה מוזר לחשוב שעוד שנה מעכשיו אנחנו כבר בכלל לא נהיה בבצפר... כמה מוזר לחשוב שזה עכשיו החופש הגדול האחרון שלי..

מוזר איך שבפנים אני כבר מרגישה שונה... כבר לא אותה ילדה מבולבלת של לפני שנה...

אף פעם לא היה לי צורך בסיכומים... כלומר אני לא מאלה שמסכמים שנה או קובעים מטרות לחופש...

אלא שהפעם יש ריח מוזר באוויר... ריח של סוף... ואני... אני שונאת פרידות...

בעיר הקטנה שלי אתה חי ונושם את אותם אנשים בערך... כל החיים..

מכיתה א' ועד י"ב הרוב ביחד ואלא שלא הכירו אחד את השני מהחוג לריקוד או כי הוא השכן של אח של...

וגם אצלנו כמו בכל מקום יש חבורות... ולא לא כולם ביחד ואין אידיליה אבל יש משהו קטן כזה שתמיד יקשר בין בני המקום... זה כמו כשאתה בחו"ל ושומע שמישהו מישראל וזה ממש לא משנה אם אתה מכיר אותו או לא ישירות תפתח אליו חיבה...

מסיבות הסיום של הי"בתניקים אצלנו זה ממש פגישות מחזור של כל השכבות שאי פעם למדו ולומדים בבצפר.. והשנה זה היה מוזר במיוחד... מוזר כי זה ההינו אנחנו שקיבלנו את מפתח בצפר כי זה היינו אנחנו ששרו לנו עכשיו זה אתם... כי זה אנחנו שעכשיו נהיה שם בפעם האחרונה אנחנו שכל דבר שנעשה יעשה בפעם האחרונה..

ואז?

מה אז יהיה?

כל כך הרבה דלתות כל כך הרבה חלומות ושאיפות..

מנסה לראות את עצמי בעוד 4 שנים אחרי צבא... וחיוך עולה על פניי...

אני מהסוג של הבחורות שלא משנה איפה אני אני כבר יסתדר...

אני שטן אבל יכולה להיות גם מלאך

אני כלבה לא קטנה אבל את מי שאני אוהבת אני שומרת

אני בן אדם של טוטאליות לכאן או לכאן..

בן אדם של חלומות..

לא אני לא פשוטה... אפילו יותר מדי מסובכת..

אבל אני מגשימת חלומות... וכל דבר שאני רוצה אני משיגה... בזכות אמונה... אמונה בעצמי ובזכות אנשים שמאמינים בי..

מפחיד אותי לחשוב שהמסגרת האוהבת הזאת תיעלם עוד מעט..

התיכון שלי ייזכר אצלי כאחת החוויות הכי גדולות שלי...

והעיר הזאת לאט לאט נראית לי רק רחוקה יותר ויותר..

דקה אחרי שנרדמת לידי

נשענת על חזך שומעת את דפיקות ליבך

מקשיבה לשיר שמתנגן ברקע

נוגעת בך חזק חזק שלא תעלם לי

מרגישה את חום גופך ולא רוצה להרפות

ידך מלטפת את שערות ראשי ואתה לוחש כאלו ידעת מחשבותיי

"אני אוהב אותך מדהימה תירדמי מחר יום חדש ואני עדיין בבית"

ובבוקר כשהתעוררתי ואתה לא היית שם כל כך נבהלתי..

ושנייה אחרי זה צרחתי מבהלה כשנכנסת לחדר עם הארוחה שבישלת לי..

שנינו צחקנו..

ואתה נשקת לשפתיי

איך דגדגת אותי עד שהתפוצצתי

איך הלכנו מכות ואני עיקמתי לך את היד ואתה הרכנת ראש וכשבאתי לבקש סליחה הפלת אותי על הרצפה ונשקת לי

איך אתה מנשק כל פעם מחדש כאלו כל הזמן עוצר והעולם כולו מחכה..

איך אתה נותן לי להרגיש כאלו אני היחידה בעולם ויש לך את כל הזמן בשבילי למרות שאתה יודע שיש לך רק סוף שבוע אחד קצר מדי

ואיך אתה מכסה אותי באמצע הלילה גם בלי שאני אומרת שקר לי

ואיך אתה מכין לי שוקו כל כך מתוק ואני בסתר מחליפה

ואיך אתה יודע בדיוק איזה חלקים בעיתון אני קוראת ואיזה לא

ואיך חיכית לי

אתה נותן לי כל כך הרבה אושר

מעניק לי תקווה

נותן לי אמונה

אני נותנת לך כוח וחוזק

והאהבה שאתה נותן היא גדולה מהחיים

האהבה הזאת שלנו היא סיבה לנשום חיים

אולי אני אוהבת כאב

אולי אני מלכת הדרמות הכי גדולה שיש

ואולי הכל בראש שלי

ועם כל זה אני כל כך מאוהבת בך

ולא צריכה הסברים או סיבות כבר לא מחפשת יותר מדי משמעויות

אני פשוט אוהבת אותך וזה הכל.