אוקיי. ועכשיו.. עכשיו אני מאוכזבת מעצמי קשות. אני מתחילה לאבד את זה.. ואפשר לחשוב שלא הספקתי לנפוש מספיק באילת. אולי אני לא זקוקה לחופש, אלא זקוקה לסידור זמן דחוף. הכל הפוך אצלי. בחיי! אין שום דבר שדופק כמו שצריך. והלוואי.. הלוואי שכל הסיבוך הזה, היה דופק רק אותי- אבל הוא לא. כל האנשים מסביבי נושאים את העול הכבד הזה, כמעט כמו שאני סוחבת. אני לא יודעת אם לבכות או לבכות יותר. לא מספיק שדפקתי חצי אוטו היום כי נתקעתי בבטון שבחנייה, זה דפק לי חצי סרוויס בעבודה, ההורים צרחו עליי, מיהרתי לאימון ועזבתי באמצע בעבודה, לקחתי את רון, הגעתי לאימון ושכחתי נעליים. יופי חני.. לקחתי את המכונית וחזרתי הביתה. ועכשיו.. וואו, כמה שבא לי לבכות. אני לא יודעת מה ניהיה ממני. בא לי לזרוק הכל וללכת. אבל לא אתכן. אלא לבד. עם עצמי. זהו. לא רוצה לשמוע כלום. לא רוצה לראות דבר. נמאס לי להרגיש לא מוערכת ובאותה נשימה, לא להעריך את עצמי. אני מעמיסה ומעמיסה על גבי הדל אבל לא מרוויחה בתמורה כמעט כלום. וסעמק עלייך, שאתה לא מתקשר. למה אני צריכה כל הזמן? נמאס לי מהכל,בחיי. כמעט שבא לי לטבוע במים ולא לנשום שוב. אני מאכזבת את כל האנשים מסביבי.. תוך כדי שאני מאכזבת את עצמי. למה? אוף. אני לא מצליחה להתנהל איפה שאני אמורה לדעת איך. אני לא עובדת במקום שמעריך את מה שאני יכולה להביא. אני לא יודעת לנהוג בכלל. אז מי נתן לי רישיון? למה לקחתי אותו? מה לעזאזל חשבתי לעצמי. זה כל כך גרוע.. זה מרגיש כמו להרוג מישהו. מילא לדפוק את האוטו שלי (אם היה לי) אבל לדפוק את האוטו של אמא שלי זה הכי גרוע בעולם.. לא מספיק היא לא מעריכה שום דבר שאני עושה במילא, אבא חושב שאני מאבדת את זה.. ושניהם צורחים עליי בטלפון באמצע הסרוויס. אז דיכאו אותי. הרגשתי שהרוח שלי מאבדת את הכיוון והמפרשים כבר מזמן נשברו ונפלו לאוקיינוס. הרגשתי אבודה, כאילו חנקו אותי. כמו שאני מרגישה עכשיו. זה כל כך עצוב.. לא יודעת אפילו למה. ואין לי עם מי לדבר. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לדבר עם מישהו. טוב.. אני בטח רוצה.. אני רק לא יודעת איך. אני מרגישה שאני רוצה כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה להשיג בחיים. שגם שנים של עבודה ושנים של השקעה לא ישנו את האפר שבמילא אפר. לא יצליחו להפוך את הגופה לנשמה חיה. לא בא לי לעבוד מחר. לא בא לי לראות אף אחד! לא רוצה להתמודד עם שום דבר. בטח שלא עם הנהיגה. לא רוצה להתמודד עם כלום . בא לי הביתה. בא לי.. ביומיים האחרונים סבתא שלי עולה לי מול העניים. אני מבטיחה לעצמי שהיא שומרת עליי. בא לי ללכת לצפון. להרים שם, לשקט שם.. ואוח.. כמה כיף היה להיות ילדה שם. עכשיו, בחיים שלי.. אין שום דבר שלא מסובך, או מורכב, או דורש חשיבה. נמאס לי מכל הבולשיט הזה. בדוגרי, שום דבר מכל מה שקורה בחיים האלה לא שווה את ההתעסקות המתמדת שלי, לא את ההשקעה ולא את הנתינה. שום דבר!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
