ההיגיון של הלב

אני לא יודעת איך הגעתי למצב העגום הנ"ל. כבר 22 יום בלי לכתוב כאן וזה מרגיש חסר ולא מרגיש כלל.

אין לי מושג מה עובר על כוחותיי, לעיתים אלו דברים טובים.. לעיתים לא. חוסר ביטחון נמרח על שדותיי, וקוטל את הזרעים שבדיוק סיימתי לשתול. חוסר ביטחון עלוב שאני נותנת לו שליטה, דימוי עצמי נמוך. למרות שלא תראו דבר ולא חצי דבר עליי, יש דברים שנסתרים מין העין.

פאקינג שיעורי נהיגה. מספר 5 כבר מאחוריי. השיעורים הראשונים היו מלווים בהתרגשות אדירה. נשבעת לכם, לא חשבתי שאתלהב כל כך, כמו ילדה מפגרת כזאת.. עם הגה בידיים ותחושה חזקה של: "מה לעזאזל אני עושה על הכביש?". זה לא הרגיש טבעי, לפחות לא בפעמים הראשונות. עכשיו אני קצת תופסת תעוצה, יוסי כמעט מרוצה ואני חושבת שכבר הבנתי איך לאכול אותו, לבינתיים. יש לו תסביכים קלים וחוש הומור פרוע :) ולזה הגברת חני עם ההגה צריכה להתרגל. אחרי הכל, זה לא שהכל בא לי טבעי. אז או שאני מסובבת את ההגה כמו עקומה, או לא יודעת מה לעשות עם המצמד.. אבל הכל בזמן שלו, ולפחות עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה להתערער מכל דבר שיוצא מהפה של האנשים שמסביבי, כי הכי חשוב זה מה שהלב שלי מרגיש והפה שלי אומר.

אז כן, היו פעמים שהייתי בטוחה שאתקע במדרכות והאמת שהפתעתי גם את עצמי. אני מרגישה טוב, באמת שכן. התאזנתי.

לימודים באסה שמאסה. די נמאס להתחיל פתאום תקופת מבחנים שלושה ימים אחרי ראש השנה וחמישה-שישה ימים לפני יום כיפור. למה להכניס את המבחן בספרות הזה.. ואת המבחן באנגלית. לא מספיק חוסר הביטחון שלי?

ה-60 היום בבוחן באנגלית לא הוסיף לכלום כמובן.

עם הכדורסל זה פשוט יום עסל יום בסל. אני לא יודעת איפה אני עומדת לעצמי. לא יודעת איפה אני עומדת בתוך הקבוצה. אני מרגישה שאנחנו מתפזרות, לא מוכנות ומלאות באגו. מה זה אגו, וואי וואי וואי.

הצטרפו שתי הבחורות מאס"א שאני נרתעת רק מהנוכחות שלהן, כי מלבד העובדה שהן בחורות באמת שחצניות, הן פשוט לא משדרות על אותו הגל איתי. אני גאה בעצמי שלא התנהגתי בצביעות ולא אמרתי להן אפילו שלום, כשהן באו לעשות את הביקור שלהן שמתקיים בכל שנה (כביכול "לראות מה המצב").

אני נלחמת בעצמי כדי לא לתת להן שום כוח שיגרום לי להורדה ביכולת.. וכל פעם אני נתקלת במצבים שהייתי כל כך רוצה שהיה לי חוש הומור מדהים כזה, שהיה מפצח את כל המכשולים ומקפיץ אותי למעלה.

בשיעור חינוך עם המחנכת שלי, יצרנו מעין "מראה" בה כתבנו את התחושה שאנו הכי מעריכים, שונאים, מה אנחנו הכי מעריכים בנו, הכי רוצים לשפר, מה רוצים לשמר לשנה החדשה וכאלה.

מלבד היותי רגשנית, יש צורך עז להעיף:

אגו, פסימיות, פחדים מעכבים, גאווה.

יש צורך עז לשפר: 

לא לפחד משינויים, להזיז את הגבינה, להאמין בעצמי, לדעת לבטוח באנשים.

יש צורך עז לשמר:

חברות, זכרונות, חוויות, תמונות, חיוכים, אופטימיות.

אז אם תמצאו אותי שהלכה לאיבוד, תקראו לי, כי יש לי שוקולדים של עלית מראש השנה שעוד נשארו לזלילה

קשה להאמין שספטמבר עוד מעט נגמר. שראש השנה (המדהים!) שהיה מאחורינו. שנותרה עכשיו הסליחה. המחילה והחשבון נפש. רגע של שקט עם עצמי לקראת המסע לפולין. לקראת הוויה חדשה. שנה חדשה.

כל פעם כשאני מתחילה לחשוב עליו, אני מתמלאת התרגשות אדירה. שבה אני יודעת שגם אם לא יהיה כמו שאני שואפת, זה יהיה אפילו יותר טוב.

כמו בערב ראש השנה, כשמצאתי את השם משפחה של סבתא שלי ז"ל שהצליחה להינצל מתופת הנאציזם ע"י קפיצה מהרכבת, עלתה לארץ, הקימה משפחה, בראה לי אבא, הכניסה את שמות כל משפחתה שניספתה בשואה ליד ושם, וזכינו אבי ואני להיות עדים לכך.. אחרי 53 שנה. אבא שלי כל כך הופתע, כמו ילד קטן, ראיתי אותו משוטט באפלה ומחפש קצוות ידע וקצוות של משפחה להישען עליהם. פתאום הוא הבין שאימו הכניסה את כל השמות של המשפחה ליד ושם. הם אכן כתובים בתור איזכור לשמות ולאנשים שלא חזרו משם.

התרגשנו שנינו.

זה היה מדהים.

אני הולכת לאכול ארוחת ערב, לא שזה מפתיע, כי בזמן האחרון אני אוכלת כל הזמן. אולי זה שינויי מזג האוויר ואולי לא, אולי זה קוסטה (מאמן הכושר החדש שלנו) ואולי זה החוסר ביטחון שלי שמדבר.

לבינתיים,

ננסה לשמור על אופטימיות. לזהור בחמלה, בסליחה ובצניעות. ולהאיר את דרכנו עם אורנו הפנימי.

סופשבוע אדיר לכם!

היום נפתחה שנת לימודים חדשה, אמת. שנת לימודים חדשה שרק היום התחלתי לאלץ את עצמי לעכל שזאת השנה האחרונה, על כל המשתמע מכך (שלעולם ל-1.9 לא תהיה משמעות כפי שיש לה עכשיו, לטוב ולרע).

אז שנת לימודים חדשה בפתח, ולי ובי מתרוצצות אלפי מחשבות על הדרך של השנה הזאת ואיך היא תצליח למנף אותי ואיך אני אצליח למנף את עצמי למקומות שלא ידעתי שחני תוכל להשתלב בהם .

יש לי באמת הרבה צפיות, אך לא כאלה שיביאו לאכזבתי. למרות העובדה שהרציונליות שלי עובדת מצוין, יש דברים בתוכי שאיני יכולה לדלג מעליהם, ושלבים בשנה הזאת שאצטרך לעבור גם כשלא ארצה וכשלא ארגיש מוכנה, ועוד מלא קפיצות שייצטרכו להיעשות השנה להבדיל משנים קודמות.

כי זהו, י"בטית זו אני. עונה לכינוי שמיניסטית, ופאקינג זה לא להאמין.

אז עברתי תיאוריה קטנה משלי, וממחר אני אתחיל גם שיעורי נהיגה. אמנם באיחור אופנתי, אבל בזמן שלי התאים. היום הייתה לאבא יום הולדת, שהתפקששה, שהלכה פייפן ושהייתה פשוט נ-פ-ל-א-ה! .

כל שיחה גורמת לי לחשוב על מה שיש לי, ועל כמה אני מפחדת לאבד. שוב אני נכנסת לסרטים וכועסת על עצמי שאני יותר חוסר יותר משאני מעריכה את הכאן ועכשיו.. ועל זה ועל עוד אלפי דברים אחרים- אצטרך לעבוד בעצמי.

כל פעם לכתוב ברכה נעשית המשימה הכי מסובכת של היום הולדת, דבר שאנשים מסביבי לא באמת מבינים לחשיבותה מלבד משפחתי המצומצמת ואולי למעט אבי. אני חושבת שלברכה, כמוהן למילים, יש כוח אדיר.. שכפי שאבי קרא לכך.. הן יוצרות הרבה מעבר לכוונתן האמיתית. הן מתעצמות כשהן מושמעות בקול, וזוהי מהותה של ברכה.. להיות מעצימות ומועצמות. אז אני נושכת את השפה, מדליקה את הMP ומנסה למצוא את המקום שלי להודות לאנשים שמסביבי, לרגעים שמסביבי וליופי שבי. משימה לא פשוטה ומאתגרת אם אני חושבת על כך מספיק.. ולמרות שאני מרגישה שיחסי לברכות השתנה כליל, לא אוותר על המשימה ועל האתגר הקשה הזה.. ואשב, ואנסח- ואחליט שמוזה.. ויצירה.. וכוחן של מילים.. יכולות לבוא ולהיות מעצימות גם כשהן מספרות סיפור שמח, גם כשהן ההוויה של חיים מאושרים.

אז פחד אלוהים, כבר אמרתי?

אבל בטוחה בעצמי. משום סיבה נראית לעין. מרגישה ששינוי חל באוויר, וששינוי מחלחל לתוכי. תחושה שלמה שמרגיעה אותי גם על המגרש. משהו בגישה השתנה. משהו קטן. שגורם לי להחליט שכדאי, שאפשר ושיבוצע. זו הרגשה נפלאה להרגיש איך כל שנה ושנה בכדורסל.. משהו מהפחד שלי נמוג. הוא לבטח לא ייעלם, אבל הוא מתחיל לא לעצור אותי.. הוא מתחיל לקדם אותי להראות את הדברים שהיו בתוכי כל הזמן הזה.

לרגעים האלה חיכיתי, לסיפוק הזה קיוויתי. ואין כמוהו.

גם אם אני מזילה דמעה, מאבדת את עצמי, לא מבינה מי אני כבר, לא יודעת מה אני מייצגת ועל מה אני נאבקת. גם אם אני מתפרקת וחרדה לכל דבר שמסביבי, גם אם אני מתוסבכת.. ועצבנית כל שעות היום ומחייכת כל כך מעט..

הנה, יושבת אני בעשר וחצי בלילה ומספרת לבלוג הקטן הזה שאני בכל זאת מרגישה מאושרת.

אז למה כל כך קשה להודות שטוב? שכיף? שבחיים האלה לא באמת צריך לדעת משהו כדי להיות מאושרת..

לא באמת צריך להישאב אחר תרבות שמדגישה את החוסר ולא את היש! דוחפת להשגיות ולמצוינות כשפועל לא מקדמת אף ערך מאחורי הנצנוץ הרגעי.

אז י"ב בפתח.

הלוואי שאצליח למצוא בתוכי את המקום לכתוב לאבא ברכה. אולי גם לאמא. אולי גם לבקש סליחה. אולי אפסיק לפחד להגיד מה שיש לי בפנים, על הלב- עמוק עמוק. אולי אעיז, אולי אפרוץ. ואחייך! אבקש לחייך.

או כפי שאמרתי..

לצעוד ביושרה: שרגשות הלב, קול הפה ומראה העניים זהים הם. הלב, הקול והפה אחד הם. יושרה, ח'ברה..

לא מילה גסה. לא לראש הממשלה, לא לגדעון סער, לא לכל אלה שיושבים בפתח תקווה ומחליטים לעשות אפלייה על בסיס צבע עור..

אם.. רק אם ראש הממשלה לא היה מבטל את הביקור שלו בבית ספר שלי, אולי הייתי יכולה להגיד מילה או שתיים. בינתיים.. אני אמשיך לחשוב ולשאול את עצמי, מה האנשים המקורבים לראש הממשלה מייעצים לו, האם הוא שומע בעצתם ואיך הוא בחיים האמיתיים שלא תחת הכינוי 'ראש הממשלה'.

אז לילה נפללאאאא :)

ושנה נהדרת.