"הם לא קיבלו אותי לעבודה".
"אבל למה? הם אמרו לך אם ההוא נבחר, או למה לא נבחרת אתה?".
"לא, הם לא אומרים דברים כאלה" .
אז רציתי לשאול מי כן אומר את הדברים האלה? מי זה הזה שיושב וצוחק על כולנו מלמעלה.
אכזבה אחרי אכזבה, רגש נרמס ברגש, ולא נותר עוד כלום למלא את החסר והצוהר נפתח לים של דמעות.
האמת שזה הדבר שהכי קשה בעניין, לדעת כמה עברתי כדי להגיע לרגע הזה שכשהיום בביה"ס קיבלתי את הציון כל מה שהרגשתי עד לאותו הרגע פשוט מת. אני כל הזמן שואלת בשביל מה אני ממשיכה לנסות? הרי תוצאות אני לא רואה למאמץ הזה, כמעט אף פעם. וזה נמאס. אני כל כך בינונית. שקופה. שקופה עד כדי כך שכשאלך במזדרון יהיה אפשר לעבור דרכי, לפלס דרך אל המקומות הכי חשופים שלי, אני כמו ספר פתוח לכל מי שירצה או תרצה להוסיף איזו מילה או להביע דעה. ואני לא מבינה במה טעיתי עם הבגרויות האלה, אני לא מבינה למה אני שוב נופלת. למה אני שוב דומעת. למה אני שוב בתוך הסיוט הזה כשהייתי בטוחה שהוא עבר, שהוא מאחוריי, שאני כבר הרבה מעבר לו, הרבה מעבר לכל זה.
אני מרגישה כל כך מפגרת, שכשהוא אמר לי:"אני לא חושב שאת מפגרת ואני תמיד אוהב אותך גם עם הציון וגם בלעדיו" הבנתי שהוא חשף אותי עוד לפני שהספקתי לחשוף את עצמי אליו.
נמאס לי לראות אותך מוצלחת, ואותי נשרכת מאחור.
נמאס לי להרגיש שאני לא שווה כל כך הרבה כמו שאני חושבת, שמאמציי שווים לריק, לכלום, וזה לא יעזור כמה ואיך, בסופו של דבר המחויבות האינסופית שלי והנתינה שלי שווה לתחת.
לא ידעתי איך להוריד את המועקה הזאת מהגרון שלי, לא יכולתי להפסיק לבכות מבפנים גם כשכבר שאריות האיפור לא נשארו חשופים בשטח. לא ידעתי לאן לשוב, מאיפה להתחיל להיות חני, איך להביע את עצמי.
הציון הזה כל כך לא חשוב להם\ן[מבחינתם\ן כל מה שהוא עובר-מקובל], אבל אני כבר לא יכולה להתעלם מהמפולת הזאת שעומדת לי מול העניים.
הבינוניות אוכלת אותי עד שאני מתפוררת, אני שונאת להרגיש מפגרת. אני שונאת לראות את כולם מתקדמים ואותי [כמו שאני רואה לפעמים בחלומות]רדופה אחרי איזה מישהו ואני בסיטואציה נוראית, אני לא מצליחה לרוץ, הרגליים נתקעות באדמה ואני לא מצליחה להגן על עצמי עם הגוף. אני פשוט משותקת.
בצורה זו או אחרת את לעולם לא תביני אותי, כי את עטופה בכלום אם את שואלת אותי, אבל הכלום שלך תמיד עובד. ומעולם לא ידעתי למה שלך כן ולי לא.
אבל מה אכפת לי בכלל?
אני רוצה פעם לאהוב, להרגיש נאהבת. נמאס לי לשחק במחבואים, נמאס לי שאני לעולם לא משדרת על אותו הגל כמו של כל האנשים סביבי. לפעמים אני חושבת שאני יהירה, שאני מתנשאת, שאני מחפשת עומק שלעולם לא יהיה נגיש לי, שאין אותו, שהוא לא כאן. או שהוא תמיד מגיע כשאני הולכת. אני מחפשת מעבר, מעבר לכל זה.
אני לא מוצאת. וזה באמת כמו לרדוף אחרי צל, שלעולם לא אוכל להשיג.
אני לא יודעת מה לכתוב, האם הציפיות שלי גבוהות מידי מהמישהו שאני מחפשת?
האם הציפיות שלי גבוהות מידי מעצמי?
אני לא מאמינה שראש השנה עוד מעט. וזה מה שאני כותבת. כי זה פאקינג לא נכון, כי הרגשתי כל כך טוב ללכת הביתה ברגל ב-4 כשסיימתי בית ספר, והכל נראה לי כל כך נקי וטהור, וכשהלכתי בתוך כל האופוריה הזאת, הרגשתי תחושת חורף שמילאה אותי בטו, ואז הופיעה השמש והחיוך לא ירד לי מהפרצוף.
אז למה אני מרגישה שאתם מסתכלים עליי מלמעלה? למה אתם מסתכלים על כולם מלמעלה? מה אתם? מי אתם? אגו.פחד.טיפשות.
היום בשיעור ביולוגיה, התחלנו לדבר על מע' השעות, ואיזה ילד שלא נחשב מקובל, ילד רגיש מאוד, שיש לסביבה נטייה לרדת דווקא עליו כי כביכול הוא 'חלש' אמר שהמערכת לא מסתדרת לו כי היא מתנגשת עם הצופים.
באמת שהייתם\ן צריכים\צריכות להיות שם, זה היה זוועה. פתאום גל של צעקות עליו, כמו:
"תעוף מכאן, מי צריך אותך, את מי מעניין הצופים, אתה מוזמן לעוף מכאן, אידיוט, הומו, הדלת פתוחה, את מי אתה מעניין? למה אנחנו צריכים לסבול בגללך? תתפגר, תעוף" והכל עליו, הכל. וכולם וכולן צוחקים וצוחקות.
הרגשתי איך אני מתפרקת באותו הרגע יחד איתו, ול'שגריר' הטיפשות, שלא הפסיק לצחוק עליו ולהפעיל את שאר הקרקס עם המריונטה הראשית שלו, פשוט קיבל ממני צעקה כזאת של: "עמית, תסתום ת'פה. פשוט תסתום ת'פה." והכל ניהיו בשקט.
כמה כעסתי, פשוט צרחתי עליו, שהוא אידיוט, שמה הוא חושב לעצמו. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ראיתי את הגוש בגרון של אותו הילד ולא יכולתי לא לרוץ מהכיתה ולצאת לחפש אותו. ואני לא מכירה את הילד, אבל הרגשתי שאני חייבת להעביר את המסר שלי אליו. והמסר היה שהילד הזה פתטי, שהוא צריך לקבל את האישור של החברים שלו על כל מהלך שהוא עושה כדי להמשיך להתעלל במישהו שלא ברמתו, כדי להקטין אותו להגדיל את האגו שלו. האידיוט הזה, כל כך התעצבנתי עליו, רציתי להוריד לו איזה כאפה. והקטע הוא השיתוף פעולה המזוויע של הכיתה איתו. כאילו אף אחד או אחת לא שמו לב ולא היו רגישים ורגישות מספיק כדי לשים את עצמם\ן במקומו.
וזה מה שאני צריכה לסבול כל הזמן.
אני דורשת משהו שהוא יותר מידי?
לא, באמת, כי אם כן- אעדיף לשמוע את זה עכשיו מאשר שוב להתאכזב.
כמה לחץ הסביבה מנחיתה עלינו ועליי, בלי שאני שמה לב בכלל. "למה אין לך חבר?", "למה לא היית עם ההוא וההוא?", "מה- את כבר בת 16 ולא היה לך אף אחד?", "את לא נראית כמו בת 16" וכאלה וכאלה.
וזה מחלחל כאילו שאין לי מספיק ביטחון עצמי בפנים כדי לגרש את החושך הזה ולהדליק לי אור.
אז למה בכל זאת?
אני כל כך מאמינה בבני ובנות אדם טובים וטובות, שאני מוכנה ללכת בשבי אחרי הטוב הזה.
והיום בכיתה, כשנכנסתי אחרי שדיברתי עם הילד והוא נשאר להירגע בחוץ, מישהי שואלת אותי:
"למה הוא בכה ? איזה רגיש הוא. אבל מזה לבכות? " ואני אמרתי לה: "שזה מה יש, שזו סיטואציה דוחה ושאני הייתי במצבים האלה כדי לדעת שלא להערים אבנים על מישהו שבכל מקרה מרגיש הכי ברצפה שיש. "
והיא אמרה ש:"איזה בן אדם טוב אני".
ואני רציתי להוסיף- שזה לא שאני טובה, זה פשוט שאתם\ן חרא.
מה? מה? מה?
למה כל כך אכפת לי?
למה בכלל אכפת לי? בא לי לצחוק על כל זה, לגחך על כל הציונים האלה- אבל אני לא יכולה. זה לא סתם ציון, זה לא רק ש'עברתי את הבחינה וזה מה שחשוב', זה הרבה מעבר לכל השטויות האלה. לא מעניין אותי הציון, מעניינת אותי הכמות שהשקעתי וקרעתי את התחת כדי להרגיש מוכנה לבגרות הזאת, אחרי שהמתכונת הלכה היום ונורא.
וכן, ככה זה נראה:
בגרות בהיסטוריה -55
מתכונת+תיקון מתכונת בהיסטוריה- 87
סך הכל ציון שנתי- 71.
ואני פאקינג תלמידה של 90+ בהיסטוריה.
והמתכונת ההיא, שהלכה זוועת עולם- שהרגשתי בה כל כך לחוצה, כל כך לא מחוברת. שם, בה קיבלתי 62. אז בבגרות שכל כך הרגשתי מוכנה אליה, הרגשתי כל כך בטוחה בעצמי- בה- דווקא בה קיבלתי 55. 55 זה נקודה מעל נכשל, זה כאילו לא למדתי בכלל, לא למדתי ימים ולילות, לא הפסקתי להתכונן מכאן ומכאן ולא ידעתי בכלל את החומר בבחינה. וזה לא מה שקרה, זה פשוט לא.
בגרות בלשון- 59 בערך.
במתכונת- קיבלתי 86.
הציון השני הוא 78.
ואתם\ן יודעים\יודעות מה זה היה לקבל את המספרים הדוחים האלה?
זה היה כלום.
כלום מלא בדמעות ובאכזבה.
פשוט כלום.
ורציתי לכתוב כמה נהנתי מהספר 'משאלה אחת ימינה' אבל גם זה נאבד לי כשהלכתי לאימון היום.
הספר כל כך הצליח לגעת בי שהסוף פשוט איכזב אותי, כי ציפיתי לסוף! ציפיתי למילים, ציפיתי לסיום סגור. שכל הפרטים ידועים לי. אבל לא, הכל היה חייב להשתנות והסיפור הסתיים בצורה הכי מחוברת למציאות, הכי זורמת, הכי מדהימה והכי אנושית- ולי הייתה בעיה איתה. כי שום דבר לא נפתר, מיליון פרטים לא היו ידועים ולא ידועים גם עכשיו. אבל כל כך נהנתי שזה בכלל לא משנה. הספר הרגיש אינסופי וכל כך נכון לכל דבר נתון בעולם הזה. כל כך מחובר לקרקע ועם זאת.. גם ללב שלי ואני בטוחה ששל כל מי שקרא\ה את הספר הזה.
מומלץ! 'משאלה אחת ימינה' של נבו אשכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
