המצב עם אמא שלי יותר טוב. היא אוחזת באופטימיות וקשה שלא להתפתה ולאחוז איתה שם.
הלכנו אליה בארוחת חג ופתאום לחגוג קצת, לשמוח קצת.. להרגיש שייכת קצת. לאחוז בשמחה של אחרים ולעטוף את השמחה שלי עימה, וליצור משהו מאוד תקשורתי ובעל משמעות.
ישבנו באמצע בית חולים עם אוכל הבא מכל הלב, ועם רצון טוב שקשור בהרבה שמחה... וזה שבה את הלב.
כי מה? הכל נעשה בשביל אמא שלי, בשביל לשמח אותה.
התאחדנו לרגע אחד, היינו ביחד לרגע שני, ומאושרים... מאושרות. זה הכל.
אתמול ממש התפוצצתי מכל המצב הזה וממש כעסתי והתלוננתי בלי הפסקה לאמא שלי, שנמצאת אי שם בבית חולים ואני מרשה לעצמי לקטר על מר גורלי. זה העציב אותי שנתתי לעצבים ולילדותיות שבי להשתלט עליי, ומיד אחרי שכעסתי על אמא שלי ש'אין לי זמן לחג, אני לא עושה כלום, כל היום פה'.. היא התעצבה כל כך, והבינה שאנחנו באות אליה רק כי אין לנו ברירה.
כשחזרנו למכונית בדרך המתישה הביתה בפעם ה-מיליון בערך, כתבתי לה הודעת SMS שאנחנו אוהבים ואוהבות אותה ושאנחנו מאחלים ומאחלות לה לילה טוב ומאושר. ובתגובה היא התקשרה אליי ואמרה לאבא שלי שכתבתי לה הודעה מקסימה, ואז ביקשה לדבר איתי. אמרתי לה שבדיוק באתי לכתוב עוד הודעה ששם היה כתוב:'מצטערות על הכעס, וגאות בך על השמחה', והיא מיד אמרה שהיא מבינה את זה.. שזה אנושי ככה ליפול ברגעי משבר. היא אמרה ששבוע שלם לא כעסנו ועכשיו הגיע הרגע. ושזה מותר לפעמים.
קיבלתי את זה בכל כך הרבה הבנה, וכל כך התגאתי בה על זה שבמצבה היא אפילו מצליחה להתחשב ולהבין את התסכול שהוצאתי על כל המצב הזה.. וקיוויתי שכשאהיה אמא- אתחשב בילדיי כמוה.
אמא, אוהבת אותך.. עד הירח ובחזרה, כי לאבא ולך אני משאירה את השמש.
בקשר לכדורסל מהפוסט הקודם...הכל קצת התבהר.
אלו מהפוסטים האלה שתמיד כשהם נכתבים משתחררת אנחת לחץ, ואחריה פתאום הכל נראה טוב יותר.. בהיר יותר, והרבה פחות מסובך.
אמנם כמה ימים אחר כך דיברתי עם המשפחה שלי בבית החולים אצל אמא, ועדיין הרגשתי פגועה וכל פעם הדמעות איימו לרדת.. כי פגיעה כזאת קשה לזכור, אבל אני לא מרבה לזכור דברים כאלה.. אולי מעצם העובדה שהם לא מקדמים אותי לשום מקום חיובי.
החלטתי ביחד עם המשפחה שלי, שהדבר הכי נכון לעשות במצב הזה הוא להתאמן כמה שיותר על הזריקה שאני יודעת, להתחזק בידיים.. ולדעת להקשיב למאמן שלי, שבסך הכל רוצה רק בטובתי.
אפילו רציתי לצאת מחר ב-5 בבוקר להתאמן, אבל אבא ביטל את הרעיון המגניב כי הוא אמר שהכל פה מלא בתיאלנדים והוא לא רוצה שאני אלך בשעה כזאת. נו, זה יתממש בכל מקרה. אותי לא שוברים ומתייאשים כל כך מהר.
רק לפני שאשכח, למכבי היה משחק הכנה נגד קבוצה בשם מוזר להפליא שאיני זוכרת, אבל ניצחנו אותם במשחק האימון ועוד מעט מתחילה העונה, ואני מחכה בקוצר רוח שתתחיל כבר.. אחאח :))
היום יצאתי עם גברת אלמוג לתל אביב.
הכל התחיל ב- 5 בבוקר, שהשעון המעורר צלצל והרתיע שהיום תל אביב, אחרי שכל כך חיכיתי לצאת לנשום אוויר צח. ב-6 כבר הייתי אצלה, בלית ברירה, כי אבא שלי היה חייב להקפיץ אותי מוקדם כשיצא לעבודה.
באתי אליה, אכלנו קצת {הרבה} פנקיקים {לא אופייני לי בכלל} עם כמויות בלתי נקלטות של סירופ שוקולד {לא אופייני בכלל בכלל!!!}, צפינו קצת בתמונות מילדותה, קצת מצלמות, כמעט מריטת שפם ובסוף יציאה לתל אביב.
הגענו לתחנה על הכביש הראשי ופגשנו שם את ויק. קצת שיחות ועניינים ועלינו על אוטובוס מפוצץ , כשקפצה גולת הכותרת שאנו צריכות לעמוד עד לתחנה המרכזית שעכשיו לא נראתה חביבה במיוחד.
לבסוף הגענו, ניצלתי את האתגר כדי להבטיח למפה המרכזית שבראש שלי שאני יודעת להגיע לתחנה המרכזית מהפניה לפני יש אליהו על כביש איילון, והכל סודר טיפ טופ.
נפרדנו מוויקי ופנינו לכיוון הכניסה של התחנה המרכזית .
קניתי עגילים לאמא ושרשרת ומיד פנינו פנימה לתחנה. הסתובבנו הרבה, בדקנו הרבה נעליים לאלמוג, קצת בגדים עד שמצאנו את ה-סופר פארם.
שם נכנסתי לקנות דוארדורנט ספריי ובדרך המוכרת כל הזמן סיפרה על המבצע הזה 2 פריטים ב- 100 ש"ח. ישר אלמוג הובילה אותי ל-CRELINE ששם המוצרים לא נוסו על בעלי חיים ובחרתי אחרי ויכוחים וקיטורים רבים מסקרה{-סוף-סוף-) ופודרה{שהגיעה בזמן טוב, אחרי הכל} ואת הדוארדורנט החביב. :)
שמנו קצת בושם בחנות, כי אני שילמתי פאקינג 120!! ש"ח ומגיע לי!, התפנקנו, ויצאנו לכיוון רוטשילד במונית מספר 4 {כי היא שולטת, וכי היא תמיד מפוצצת בצורה לא מוגדרת כזאת}.
כשהגענו לרוטשילד זה היה- CAMERA on, ובעצם המטרה העיקרית שלה התאגדנו בתל אביב והיא לצלם כל דבר שיש בהרבה מאוד כיף D: .
אז צילמנו פעם פה ופעם שם.. הגענו כמעט עד לאמצע רוטשילד, מצאנו בלון.. ראינו המון כלבים חביבים, כעסנו על זה שאי אפשר לצלם אנשים ללא ידיעתם, התלהבנו מהמצלמות כמה שיכולתי.. נהננו למשוך תשומת לב חיוביות למצלמותינו החתיכות, וכעיקרון לעשות חיים ולצלם הרבה. :)
בסופו של דבר, אחרי שהתעייפנו והרגליים כאבו החלטנו לרדת לאלנבי בעצמאיות. חזרנו את כל הדרך חזרה לאלנבי ועצרנו באיזה חנות מאפים {משמינים וטעימים להפליא, וכן.. לצערי נכנעתי!!} וקניתי בורקסים. >< שאגב היו בצורה מוזרה טעימים לאאלה, כמו שבורקסים צריכים להיות.
המשכנו באלנבי, שתינו ברד מעולה!! התיישבנו בכיסאות באמצע הרחוב לאכול בכיף ואז המשכנו קצת לקנות צלליות מדהימות ב-10 ש"ח בלבד {זו לא פרסומת בכלל} וקצת להסתובב בתוך אלנבי והשוק החביב.
משם ירדנו קצת לשוק בצאלל, קצת לשנקין.. לקינג גו'רג, ומשם ישר הביתה, עייפות סחוטות..
ועם השירים שהייתי חייבת לשמוע של אלמוג, שאומרת שהם מרגיעים אבל הם בעצם בכלל לא.
האמת שהיה לי בילוי מעולה, נהנתי כמעט בלי סוף. לצאת קצת, להוציא את הראש קצת, באיחוד שזה עם אלמוג.. וזה תמיד מוסיף עוד קצת הרבה טוב. אלמוגי, אוהבת :P
אני רוצה למסור תודה לאלמוג, טל ל. , ויעל שליוו אותי ושאלו לשלום אמא שלי לכל אורך הדרך.
הטלפונים המדהימים, הדאגה הזאת.. ובעיקר התמיכה האינסופית שלכן. אתן בשבילי העמוד, תודה שאתן שם תמיד.
רק לזכור:
שביום כלשהו{ כי הזיכרון לא במיטבו אחרי תל אביב, וגם לא השפשפות ברגליים :S} שמעתי את ההופעה של שלמה ארצי ברעננה ברדיו.. ובכיתי, וכל כך התרגשתי לשמוע אותו שיר את אחת ההופעות המרגשות ששמעתי.. {רק כי לא שמעתי בכלל, חוץ מההופעה בקיסריה בכיתה ז' שהלכתי אליה כי הייתי ועודני תלמידה מדהימה} ושזה עשה לי חשק בלתי נמנע וגדול יותר ממילים להיות בהופעה שלו.
שעתיים ו-45 דקות הקשבתי להופעה הזאת בסלון עד שעליתי למעלה להקשיב במחשב, ועם הרבה הערכה יצאתי כל כך מוערכת ומחוזקת.
וזהו,
כי הבטחתי לעצמי ללכת עד גיל 16. או 18. מה שיגיע מוקדם יותר.
ומחר אימון,
וזה הזמן האמיתי להוכיח משהו לעצמי.. וזה שאני יודעת לשחק מהלב, ובלי שום לחץ.
אוהבת כלכך הרבה..
וכי לא איחלתי בכלל חג שמח,
אז חג מאושר ונפלא.. והרבה שמחות עם סוכות מאושרות ונפלאות, כי לי אין ולכם\לכן יש. אז שמחו גם בשבילי. :)
אוהבת המון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
