ההיגיון של הלב

אני מרגישה שרק עכשיו קלטתי שסגרתי פרק מאחוריי. פאק. זה היה כל כך הרבה זמן יותר מחצי מהזמן שהקדשתי אליו. עכשיו זה מרגיש לי ריק. מה הטעם בלעבוד כל היום? אין בזה שום סיפוק כמו להיות בבית ספר. כמו להיכשל באזרחות, כמו לא להצליח באנגלית, כמו לאבוד בביולוגיה. אין שום הצלחה ומעידות בעבודה.. אין שום אתגר למוח, שום היכרות עם אנשים חדשים. שום הזדמנות לחוות את עצמך מחדש. עכשיו עצוב לי, ואני אפילו לא בצבא. עכשיו אני מרגישה חור בבטן. פתאום הציוני בגרות הגיעו והרגשתי ששיחררו אותי לגמרי.. שכל התקוות שלי שאשתחרר לא תקפות עכשיו. אני לא רוצה לקום וללכת משם. אני לא רוצה ללכת לעבוד עכשיו. מתאים לי לשקוע עכשיו. למרות שאני מפחדת שאני לא אקום. אני חוששת מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו. אני רוצה לחזור לאילת, אני רוצה לחזור לברוח שוב מכל המציאות הזאת.. שסוגרת עליי. אני רוצה לחזור להנות בלי שום דאגות. בלי לשרת מישהו אחר. בלי להיות נתונה למצבי הרוח של אחר. בא לי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. זה פתאום מרגיש רחוק ממני.. רחוק עד כדי פחד. אני מרגישה עכשיו מה זה בדידות. כאילו שמטו לי את הקרקע מהרגליים. אלו הרגעים שאני מתה שייעברו. הרגעים שאני שואלת את עצמי בשביל מה אני חיה. מה גורם לי לקום בבוקר, מה מאתגר את החשיבה שלי, מה מוציא אותי משגרת החיים המשעממת הזאת. בא לי פתאום להיות עם הבנות מהקבוצה, להרגיש נאהבת ואוהבת, לצחוק עד שכואבת הבטן, לשכוח מכל הצרות, להיות רחוקה מהככללל, פשוט להנות ברגע. אני מפחדת.. כי אני מרגישה שזה לא יחזור על עצמו. שעכשיו, אני באמת נשארת פה לבד. אני לא יודעת אם זה מזל או לא שיוסי נמצא בחיי. אם אני אצליח לשתף אותו בכל מה שאני מרגישה. הלוואי שיכולתי לכתוב לו שיבוא כי עצוב לי לבד עכשיו. אבל הוא בעבודה ואני צריכה ללכת לעבודה. ואז.. ניהיה לי עצוב. זה כמו לקפוץ מאושר לשגרה ברגע, שגרה שעוד לא הצלחתי להפוך אותה לאושר. ובא לי לדבר עם מישהו.. להיות עם מישהו. בא לי לראות את אבא, אני מתגעגעת לשיחות שלנו, שפתחו לי את הראש. אני מחכה לדעת לדבר באמת, עם מישהו. ואוף!!!!!! אני צריכה ללכת להתלבש לעבודה. ולמי אכפת בכלל למה אני עושה את כל זה? ולאן אני הולכת? ואחרי מה אני רודפת.. כי זה מרגיש כמו רדיפה אחרי בצע.. שלא שווה כלום. אני חושבת שאני הולכת להתפטר מהעבודה הזאת. אסור לי לחשוב ככה, כי זה לא נורא שם כל כך. אבל.. אני לא מרגישה שלמה עם עצמי. לא מרגישה שידעתי איך למצוא את ההנאה שלי, שגיליתי מה מביא אותי לסיפוק. אני מרגישה שעוד לא המצאתי את עצמי מחדש.. בשגרת חיים שונה לגמרי. וכולם יתחילו ביה"ס עכשיו.. ואני אצטרך להמציא את עצמי ולהביא את עצמי לדברים שבהם אני מעורבת, בבטן מלאה ומכל מכל הלב.

לבחור שלי, או לבחורים שיבואו אחריו.

תסתכל לי בעניים ותגיד לי שאתה אוהב אותי ואדע שאתה מתכוון לכל מילה. אל תצחקק לי בין המילים ואל תגרום לי להרגיש שאתה צעיר מכדי לאהוב באמת. תיהיה ישיר איתי, כפי שאתה ישר עם עצמך, אל תנסה לעבוד עם הראש. תעריך את המאמץ שאני משקיעה בך, גם אם אתה תמיד תעמוד עם היד על הדופק אם אתה אוהב אותי יותר משאני אוהבת אותך. תדע שלאהבה יש הרבה פנים והיא לא תמיד נמדדת במילים. תזכור שבחיים יש הרבה אנשים ורק מעט שאתה זוכר אותם בשל איך שהם גרמו לך להרגיש.

תזכור שאני מרגישה אותך, לפעמים יותר לפעמים פחות. בפעמים אחרות אני לא יודעת איך לאכול את ההתנהגות שלך, לא יודעת אם לברוח או להתמודד, בסוף אני מתמודדת, כי אין טעם לברוח.

ומה איתך.. אתה אובד עצות כי אתה חושב שאני מראה אהבה אבל אומרת שזו לא אהבה, אתה חושב שאתה אוהב יותר ואני פחות, אבל אהבה תימדד במעשים, אהבה תימדד בתחושה וברגש, מעט מאוד פעמים היא תימדד במילים. אז אל תגיד לי הרבה, תדבר אליי באהבה. תראה לי שאכפת לך, תפנק אותי כי אתה רוצה לראות אותי מאושרת. זה לא בושה לבקש את הפינוק שלך, רק שתדע שלי יותר קשה לבקש, אז תציע. אל תתבייש לאהוב באמת, כי אני מנסה ולפעמים לא כל כך יוצא.. כי כשאוהב אותך באמת, אתה תרגיש את זה בכל חלק בגוף שלך. אני לא אוכל לזייף לך כלום, לא שאני מזייפת עכשיו. תחשוב עליי, כי אתה אוהב לגרום לי אושר, תדע שאני חושבת עלייך.. לפעמים קצת יותר מידי ברצון שלי לעשות אותך מאושר. לפעמים אתה נראה לי ילדון קטן שמחפש איפה לספק את היצרים שלו ולפעמים אני מביטה בך ואני רואה עולם ומלואו, ילד פלא הופך לגבר, אז אני גם מתרגשת..

אני רוצה שתסתכל לי בעניים ותגיד לי שאתה אוהב אותי. אותי באמת. אל תנסה לדבר אליי במילים יפות שנשמעות פאר, לפעמים הדברים הפשוטים יכולים להיות היפים ביותר. תפסיק לחשוש מהתגובות שלי או מהאי- תגובות, תנסה להרגיש. ואל תיהיה סגור בעצמך, תיהיה קשוב אליי.. לרצונות שלי, לפעמים אני מרגישה שאין עם מי לדבר עליהם.

לפעמים אני מרגישה שאתה לא רוצה להקשיב, או שלא תצליח להגיד את המילים שאני רוצה לשמוע. זה קשה קצת.

לפעמים אני מרגישה שאני משעממת אותך ושהיית רוצה להיות במקום אחר. פתאום אתה קופץ ואני נבהלת מהתגובה ולא יודעת אם להתאכזב מזה שאתה איתי ורוצה להיות במקום אחר.

ועכשיו אתה רחוק מכאן ולמרות שהיית איתי ממש לפני רגע, בא לי לצלול שוב בעניים שלך. לראות אם הן מחכות לי כמו שאני מחכה להן. אולי עכשיו, אולי מאוחר יותר, נמצא אחד את השני. אין מה למהר.. הסבלנות תשתלם לנו.

"אני לא יודע איך לומר לך.. מילים לא אומרות מאום

אני סתם בחור ששר לך שירים לא יגידו כלום

לא יודע מה זה נצח, מילים לא אומרות מאום

אני סתם אחד שבטח לא יודע כלום"

-שלום חנוך.

אני פשוט מאבדת את זה. בין לבין גם מאבדת אותך. אולי גם את עצמי. אני מרגישה שאני לא יודעת איך קוראים למה שאני מרגישה בשם. ואיך אתה לא מבין את זה. אני לא מבינה למה זה כל כך מסובך, אבל בפועל.. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי, בשום צורה. אז מה הפלא שאתה לא מבין? ממה אני כל כך מפחדת? למה ברגע אחד, אני פשוט נסגרת לך. למה אני מפחדת להיכנס למקומות האלה.. אולי כי זה מוקדם לי. אולי כי זה פשוט לא הזמן הנכון. אני לא רוצה לחשוב שאתה לא הבן אדם הנכון, כי לפעמים אני מרגישה שכן. אבל לא ככה, ככה זה לא יצליח, זה לא יוביל לשום מקום. לך נוח, לי לא. בא לי למצוא מקום ששם יהיה לך לא נוח ואז אני אגיד לך שבדיוק ככה אני מרגישה, שתצליח להבין. אבל אתה לא, וזה נשמע כל כך אגואיסטי.. ואני לא רוצה לפגוע בך בשום דרך. אבל כשאני מסתכלת לך בעניים, אני רוצה להגיד כל כך הרבה שפשוט לא יוצא. אני רוצה לספר לך הרבה, אבל לפעמים אני לא יודעת איך לגרום לך להבין. איך לא להעליב אותך. איך לספר לך את האמת, בלי שתחשוב שאני לוקחת אותך כמובן מאליו. ואני.. אני לא יודעת מהי האמת הזאת. זאת אני. לפעמים אני חושבת שזה יותר מידי בשבילך, ושאני יותר נזק מתועלת. אבל איך אני אספר לך את זה. מצד אחד, אני חוששת שתלך. מצד שני, כשאתה נשאר, אתה סובל. מה אני אמורה לעשות? אני מפחדת מלפגוע בך ואני מפחדת שתפגע בי. ואני לא יודעת איך אפשר להתקדם ממקום שבו יש פחד אם לא מתגברים עליו. אני לא יודעת מה לעשות איתך ונמאס לי כבר לשמוע את השתיקות של שנינו. נמאס לי לצפות שאתה תתקרב כשאני מתרחקת. נמאס לי להכיל את הציפיות שלך מכל הקשר שלנו, שלפעמים אני מרגישה שהן גדולות הרבה יותר ממני. ולמה כל זה עושה לי כל כך הרבה צרות. ואני עד עכשיו עם עצב בלב. ואני.. באמת לא יודעת איך לדבר אלייך.

"זה בא והולך את יודעת, זה כואב כשאני.. אני בך נוגע, זה כואב כשאת נוגעת.

פחות זה עדיין, עדיין פוגע.." -יהודה פוליקר.

אז אני אסביר לך את זה במילים הכי צלולות שאני יכולה. אני רוצה להישאר איתך. אני רק לא יודעת איך. אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה להיות איתך, למרות שאני יודעת שיש בי תחושות שאולי אף פעם לא הכרת. יש בי דברים, שאף פעם לא תבין. שזה תמיד יהיה יותר קל לך. ואני יודעת את זה. אני לא מחפשת אשמים. אני אולי גם לא מחפשת הבנה. מבאס אותי שאני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת. וכמה לאא יש בפוסט הזה. אוףף!!!

I don’t know what to do with you. I just know that I want to be with you.

אבל לא תבין את זה. תחשוב שאני מסבנת אותך. שאני לא אמיתית איתך, שאני משחקת בך. למה אתה חושב ככה כל הזמן? לפעמים אני חושבת שאתה משחק בי ושעוד תפגע בי, אם תשים לב ואם לא. אז איך שאני אשחק בך? אתה חושב שאני באמת נהנת לראות אותך סובל? אני דואגת לך, בלי בכלל לדעת מי אתה. אכפת לי ממך.. אז מה לעזאזל אתה רואה? במה אתה מבחין בכלל?

"משנה לשנה, אני הולכת ונחשפת

מעונה לעונה אני מתקלפת

מסירה את כסותי הישנה, מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

מציצה בתהום שמעבר לדלת

כבר לא כל כך נבהלת

זו עדיין אותה התכלת

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת

כמו צדפה לבנה אני מתבקעת

משילה קליפתי הישנה

אוספת אותה בפינה ומסתכלת

מורידה עוד שכבה אחרונה

מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת

לא לדרוך על יבלת

או-אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב"

יהודית רביץ, 'משנה לשנה'.

אז מה בעצם לכתוב לך. איך להגיד לך מה שעל ליבי. איך לספר לך.. שאני קצת יותר מורכבת ממה שראית. שזה לא יהיה פשוט. אולי אם תרצה לוותר, עדיף שתלך עכשיו.. בטרם נפלתי למקום שאין חזרה ממנו.