ההיגיון של הלב

ימים של שקט.

נצא אל החלון לראות

אם כלו כבר המים

אולי כבר יש באופק, אדמה

לולה, ימים של שקט.

אני מנסה לפתוח את העניים וכל מה שאני רואה לא ברור. הטשטוש מגיע מפנים,האושר בפנים, רגעי החולשה והצער.

המון סרבול, מעט מאוד ידוע. הרבה לא ידוע. אני מנסה לאחוז במה שאני יודעת, אבל ככל שהזמן חולף.. אני מגלה כמה איני יודעת דבר. לשחרר את המושכות ולהפסיק לדהור לכל מקום. אני יודעת שגם בשלווה יש הרבה רעש. וגם בשקט מתרחשת מהומה. ולמה כששמח גם עצוב, ולמה כשעצוב.. לא שמח.

למה היושרה מובלת על ידי מבוכי כוח ואגו, ולמה האמת נמדדת במדדים.

למה האמת כל כך חבויה.

לפעמים אני רוצה לראות אותה מולי, לדעת מה כן ומה לא. להכיר את המרחב ביניהם.

ואז היא חומקת, מתפתלת.. ומשאירה את בני האדם לברוא להם אחת.

וכמה שאנחנו קטנים לעומתה. אבק אל מול הטבע העצום שמולנו, מול האמת שמאירה את דרכנו. אז למה היא נשארת בצד, נטושה.

בעוד הרדיפה אחר הבצע, הלא מושג והלא שלנו, לוקחת את מלוא תשומת ליבנו, והאמת מתחילה להתחלק למיליארדי אמת, ולהעניק לבני אדם חופש לחיות עם יושרה בדרכם, או עם הרוע בדרכם...

אז אם בדרכי שלי תמיד הלכתי, למה אני לא מפסיקה לערער על מה שאני ועל מי שאני. אני לא מפסיקה לשאול, לא מפסיקה לא לדעת. יודעת לדבר בעיקר לא. מכאיבה, פוגעת, דורכת.. וכשהכל לא נכון.. גם את הנכון אני עושה מהסיבות הלא נכונות. מאגו. מאגו. מקבלה. מרצון לשייכות.

בשקט בשקט אני רוקמת לי אישיות וזהות עצמית, שמאופיינת קודם כל באופן שבו אני מעריכה את הערכתה של הסביבה כלפיי (סוציולוגיה,מה.) ואז נבנית בהתאם לאולי חיזוקים, עונשים וכל דבר שזוכה מצד הסביבה לסנקציות חיוביות. את השליליות כמובן יש להשאיר בצד.

אז מה זה אומר עלינו?

החברה מכתיבה ומכתיבה אמת, אמת שלה. ולרוב היא הופכת לאמת שלנו. אך האם זו האמת. האם יש רק אמת אחת.

מה זו אמת בכלל.

לאן אני מתקדמת עם האמת שלי. מה האמת שלי.

האם אני מתהלכת ביושרה. מהי יושרה בכלל.

הערכים שלי רבים, לא יודעת אם הם סותרים האחד את השני או משלימים, לא יודעת אם אני חיה בעבר, בעתיד או בהווה. והווה כמו שראיתי בקונג פו פנדה, ההווה הוא מתנה (ומכאן present). אז למה כל כך קשה לחיות לצידו.. בהוויתו. תמיד אחפש להיות במקום אחר, אחשוש מהצעד קדימה ולא אתבונן בצעד הנוכחי..

למה עיני נישאות לעתיד, במקום להיות נטועות ומתפתחות בהווה.

חולפות בראשי מחשבות על מי ומה אהיה בעוד שנה וחצי, מדים על גופי המייצגים משהו שהרבה יותר גדול ממני. מה אייצג אז? איפה יהיו ערכי? לאן הם יובילני? לאן אוביל את עצמי..

נראית אותו הדבר, מדברת אותו הדבר, אבל אחרת לגמרי.

אני מרגישה יותר טוב. קצת יותר רגועה, והראש עדיין מסתובב. אולי זה בגלל שבזמן האחרון אני לא עושה שום דבר שנראה "מועיל" ובכל זאת הזמן זורם ונותרו שמונה ימים לכיתה י"ב. ואז אין לאן לברוח.. כי מתחילים לספור את הימים. לספור בשמחה, בעצב ובחשש רב. לספור כי תמיד סופרים ואז הספירה נאבדת באיזשהו שלב והזמן מתחיל לזרום במהירות.. ולפני שנשוב לשים לב תיעלם השנה האחרונה בביה"ס.. אוי לא!

ואז מה? הרפתקה. מלא מלא צבעים. אנשים. מקומות. לא נודע.

ועד אז.. תמיד נשאר היום. ומחר.

ואולי לגלות על עצמי משהו חדש. ולרקום אמת. שתוליך ושתיהיה מולכת. שתלווה ושתיהיה מלווה.

מי היה מאמין שייצא פוסט כזה אחרי הכל.

למרות העדשות מול עניי, שעימן הגיעו הציפיות לעולם אחר.. בכל זאת, הכל נראה מעורפל ולא בצבעים הנכונים.

אני שונאת את זה, שונאת אימוני חרא. שונאת מצב רוח חרא, ושונאת כבדות.

נדמה שהיום, ניסו לשבור אותי מכל הכיוונים.. והו, כמה פעמים נשברתי. כאילו לא מספיק על הכל, נוספה השטות הזאת.. ההתלהמויות האלו, הכעסים, כאבי הראש ופשוט מצב רוח ברצפה.

זה כבר מזמן לא מרגיש כמו חופש.. אלו סתם ימים, סתם שעות, סתם דקות.. שהינם אותם הימים, השעות והדקות בתוך המסגרת ההיא. מחברות כבר התייאשתי, ועכשיו אני נאחזת בדבר האמיתי היחידי שאני יודעת לעשות- וזה להילחם על מה שאני באמת רוצה. אני נלחמת, מאפשרת וצונחת .

אני לא יודעת להתאפק, לא יודעת לוותר.. לא יודעת לחפש משהו אחר. היצירתיות מתה, הקורדינאציה בריצפה ועל כושר אין מה לדבר בכלל.. אני מרגישה כמו בטטת כורסאות.

כמו מצב עילפון, ואני מחכה שינערו אותי וישפכו עליי מים קרים.. בינתיים הכל פושר.קראתי בזאהיר שדברים פושרים לא משפיעים על החך.. אז מה אני מתפלאה שכל כך שומם כאן.

הניסיונות הנואשים שלי לצאת מזה נפלו איתי.. וכל מה שאני זוכרת זה, שבכל חופש גדול אני מרגישה בודדה. יותר מתמיד.

כן, קראתי ב'כשניטשה בכה' את אותן המילים הללו: "הבידוד קיים אך ורק בבידוד. לאחר שחולקים אותו- הוא נעלם כלא היה".. אבל אני לא מרגישה שזה נכון והאמת.. שאני לא יודעת איך.

אני מרגישה רע. משום מה עולה לי היום הולדת למחשבה, בה הובכתי להיות ילדה.. שמא ייראו אותי כמי שאני. כמה מגוחך זה, הא. כמה עצוב.

דווקא בזמן שאני אמורה להרגיש הכי טוב, עצוב לי קצת בפנים. למרות שהיה ביום ראשון האימון השני של העונה, שהיה בין האימונים המפוצצים האלה שאת מרגישה שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך ובעיקר שמחה.. מאושרת. המשחק לפתע לא מאיים כל כך, ואת חשה מין זרימה איתו.. כאילו אתם יודעים משהו שאף אחד לא יודע חוץ מכם.

זו הייתה הרגשה נפלאה, לשוב ולהתאמן. בכלל.. לחוש חיה קצת. לזוז קצת, להיות מאותגרת. זו חוויה מטריפה, באיחוד כשהיא מפוצצת באנדרנלין מצד כל הקבוצה.

היום, כבר היה ההפך המדויק. היה יבש, מוצק ובלי שום ייחוד. מהאימונים האלה שאת חושבת שאולי בנות ייפרשו אחריו.

הו, ואז אני מבינה שגם אחרי יום גרוע יש יום טוב. ולמרות שהיה זוועה, הראש התפוצץ ולא באמת הצלחתי להשתלט על עצמי ולהתאפס.. יגיעו ימים יפים כמו בראשון.

אז נשברתי, עצוב לי.. אבל אני מקווה למצוא את המקום בו אני ארגיש אני, אני, אני.. גם אחרי הצעד המוטרף שמעולם לא חשבתי שאעשה.

איזה יום רע.

אני מאוכזבת. זאת האמת. אין לאן לברוח כי זאת המציאות. אני מאוכזבת מהרבה דברים שנכתבו פה רק בטיוטה. אני מאוכזבת מהיחס, מההתייחסות. בעיקר מההשקעה שהושקעה,

ובעיקר מהשיכחה השקטה שזה יום ההולדת שלי שלשמו התאספנו היום.

היא הייתה טפלה, כמו מאכל טפל שאת לא מבינה איך תצליחי להפוך אותו לבעל טעם. הוא לחילופין, לא יודעת בדיוק איך לאכול אותו.

ככה יום הולדת 17 הייתה, איפשהו בין לבין, מקום שבו אני לא מרגישה מוערכת ומרגישה נאהבת רק על ידי חלק מאוד קטן של אנשים שביניהם המשפחה הקטנה שלי ואחותי היקרה. כל השאר באו והלכו, סימנו וי והמשיכו, ואני נשארתי עם המסקנות שאני לוקחת להמשך. והוא.. שמשפחה זה הכל. זה תמיד הכל.

והם.. כמעט אף פעם לא הצליחו לאכזב אותי. ביניהם, אני תמיד מרגישה אהובה.

אז היום הולדת הייתה טפלה, אבל לפחות ממצבים כאלה אפשר ללמוד להעריך את המשפחה שיש לי בידיים.

ולא, לא באמת הייתה בעיה כלשהי ביום הולדת הזאת.

היא הייתה רגילה, אולי יותר מידי רגילה. אפילו לא מורגשת נגיד את זה ככה. ביום הולדת עצמו ובמפגש יום לאחר מכן.. הרגשתי כל כך נפלא, מכל הבחינות.. ובשאר.. זה פשוט הרגיש לא במקום הנכון להיות בו.

עכשיו כל מה שנותר לי הוא לנסות לחפש במעמקי נשמתי משהו שאני אוכל להיאחז בו ולהגיד שנשאר בי. משהו שאותו אקח לי"ב ולשאר ימי חיי. כי האופטימיות נותרה נושמת, אך אופפת אותה ריקנות לא אופיינית בכלל.. כאילו שום דבר לא משנה ואפילו מזדנבת המחשבה שעדיף שלא הייתה היום הולדת הזאת. שאולי אם לא הייתה.. הכל היה ממשיך להיות רגיל.

נעלבתי. קצת. אבל עכשיו אני פה, ומחייכת- כי את הרגעים היפים האמיתיים מהיום הולדת הזאת.. היו בעיקר ב-29.7 וב-30.7 הכי קרוב לתאריך והכי קרוב ללב.

נשיקות.