"כמו נוצה ברוח הפראית, הוא לא ימצא אותך במקום שהיית, לפעמים.. עולה בי הד קולך והוא חוזר אליי והוא בא והולך,
לפעמים את יודעת,
רק הבכי מזמן לזמן, בא מתוך געגוע ישן" רמי קלנשטיין\כמו נוצה.
זה היה כמו לשוב לרגע שהיה חי וקיים במחשבות שלי, בציפיות שלי, לשוב ולהיות פיזית על המגרש, לשוב ולהיות שם נפשית. לא פלא שכשניסיתי לחוש את הלב שלי הוא לא הפסיק להתרוצץ ולהראות לי שגם מבפנים אני עוברת שינוי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאחרי הרבה זמן הפסקתי לחשוב מה יהיה אם אהיה ברגע והייתי ברגע.
וידעתי שזה יהיה חזק ממני, הכל שם יותר חזק ממני.
הלוואי שעכשיו יכולתי להתחבר לעצמי ולהיות אני אז, כמו שהרגשתי ביום שלישי ב- 21:00 בערב, ועוד הרבה לפני כשקיבלתי הודעה שהאימונים מתחילים. איך זה היה לשוב לשבת על הרצפה ולצפות במאמן חדש ולא במאמן שלי מדבר על הכדורסל שלו איתנו, שמעכשיו את העונה השלישית שלי בליגה אני מתחילה עם מאמן חדש. עם רגעים אחרים. ואני הייתי בטוחה שמותחים אותי ושיאיר צריך להיכנס בכל רגע ולהמשיך את המסע שניסינו להתחיל לפני שנתיים, ושאני ניסיתי להתחיל בכיתה ט'.
ידעתי שהמאמן החדש שלי ששמו הוא חנן, יהיה מאמן טוב- לפי צורת הדיבור שלו וזה ש:"הקולניות שבי זה רק בגלל שככה אני אוהב להיות כדורסל ולא בגלל שאני כועס, ואם תשמעו אותי שקט אז, אז תדעו שאני כועס".
רון אפילו אמרה שהוא מזכיר לה את יאיר. ולמרות שהיה כל כך צפוי וברור שהוא לא יחזור לאמן אותנו, משהו בי ציפה שבכל רגע הוא ייכנס והכל יחזור להיות כמו שהיה. ואני נתפסת לזה, אבל אני גם משחררת את זה.
משחררת את עצמי כדי לגשת למשהו אחר. והאימון הראשון עבר חלק ובצורה מעולה, ע"פ החום הכבד שהכה בנו בחוזקה. מאז יום שלישי, הספיק להיות לנו אימון ביום רביעי ויש אימון גם היום בערב.
חוץ מזה שאני מרגישה איך כל שריר בגוף שלי נאלץ להסתגל לשגרה של ספורט, אני מתחילה להרגיש איך הלב חוזר למקום האמיתי שלו וזה לפעולה, לאסרטיביות ולתזוזה שאני כל כך אוהבת, לחיות הזאת.
וזה משהו שהרבה זמן אני מנסה להשיג, למרות שברוב הפעמים זה היה רק במחשבה, בשקט.
ואיכשהו בתיכנונים שלי לעשות פוסט על אילת נתקעתי בכתיבה, אבל נתקעתי לגמרי. שום דבר לא זורם לי.
והאבסורד הוא שלא נתקעתי רק בכתיבה, אלא נתקעתי ביצירה בכלל. בלגשת, בליצור, ביצירתיות ובצילום. הכל נעצר פתאום, ואני מרגישה שלאחר הרבה זמן אני כותבת פה פחות בגלל שאני מחייבת את עצמי, אלא בגלל שאני רוצה.
חגגנו יום הולדת לאמא ב-13.8 וזה רק מראה כמה זמן נעדרתי מפה פיזית ומהכתיבה נפשית, כי אפילו ברכה ליום הולדת לא הצלחתי לחבר לה. הפתענו אותה בבוקר, קמנו ממש מוקדם, הכנו ארוחת בוקר כשיום למחרת חרשנו את כל החנויות האפשריות במציאת קרמים איכותיים וסבונים שיהפכו את היום הולדת שלה להכי מתוקה שיש. וכשהיא קמה כמובן שהכל היה שווה, בטח כשכמה שעות אחרי היא התחילה לצחקק בבית: "כמה כיף לי, אף פעם לא הרשתי לעצמי לקנות לי כל כך הרבה דברים כאלה, יאאאי כמה כיף לי".
אולימפיאדה. ועל תשאלו שאלות מיותרות למה הדברים לא נכתבו הרבה לפני.
אז רק לפרוטוקול- אין דבר יותר כיף מספורט בוקר עד ערב, בטח כשהשורשים מסתעפים לכל מיני תחומים כיפים וייחודיים. מה שגרם לי לראות את שחר צוברי זוכה אתמול במדליית ארד, גרם לי לראות התעמלות אומנותית וגם גרם לי לראות את אלכס לא מספיק כדי לעלות לגמר, ואף לפשל. מה שגרם ועוד יגרום לי לראות את הכדורסל המרהיב של ארצה"ב או כפי שנוהגים לכנות אותה [The dream team] וכדורסל של עוד שלל קבוצות. ובהתחלה, בהתחלה זה היה הדבר הכי מלהיב- כי סוף סוף ראיתי קצת כדורסל.
בתוך כל הבלאגן הזה ועוד כשהייתי עמוק בתוך אילת קיבלתי הודעת SMS מחברה שרלף קליין נפטר. למרות שידעתי על האישפוז שלו ועל מצבו המדרדר הייתי פשוט בשוק. כי זו אבדה כל כך גדולה לכול עולם הכדורסל, גם בישראל וגם שם בחוץ. יהי זכרו ברוך.
הדודים שלי חזרו מספרד לכמה שבועות ואיתם חזר גם החיוך שעולה רק מלראות את הקטנטנים האלה. מה גם שזכיתי לקלח את כל החברייה [5 ילדודס, 2 פיצקים, אחד ממוצע והשני גדול במיוחד] וכשהבנו רון ואני את המגבות כדי לעטוף אותם הבנתי למה מגיעים ומגיעות ילדים וילדות לעולם. בגלל זה.
מה גם שרועיקי נראה כמו הנסיך הקטן עם המגבת הצהובה שלו והתלתלים שהתנוססו. 
בגלל שהדודים חזרו מספרד, דודים אחרים החליפו אותם שם לאיזה שבועיים ובינתיים אני צריכה לבוא פעמיים ביום [בוקר וערב] כדי להוציא את הכלבה המדהימה שלהם, טורי.
זה היה קשה בהתחלה, וקשה גם היום כי היא עצובה שהם נסעו, וכשהוצאנו אותה החוצה היא ישבה וחיכתה להם בחוץ, והיא מייללת, אבל אנחנו החלטנו שאנחנו נהפוך אותה למאושרת- וזה מה שייקרה.
מה שמצחיק בעניין, זה שפתאום נעשיתי מישהי שיוצאת עם "הכלבה שלה" לשכונה ולטיולים וכלבים אחרים מנסים להזדווג איתה ורון ואני צריכות לעצור את העניין עוד לפני שהתחיל- גם בגלל שהיא עקרה וגם בגלל שהיא על רמה. בחייכם 
לא להאמין, פשוט לא להאמין שעוד 10 ימים מתחילה שנת לימודים חדשה. שנת לימודים שמובילה ישר לכיתה י'א.
מי י'א? אני י'א? דייי 
"זה בא והולך את יודעת, פחות אבל עוד כואב" .
תמונה מאילת 6.8-10.8.2008
בבלוג זה
בכל הבלוגים
