ההיגיון של הלב

כל פעם שיש אות בלב שמאותת לי לשוב ולכתוב פה, היא מתאדה. אני דוחה אותה, והיא נעלמת.. ואז אני כועסת על עצמי שנאבדו לי חתיכות של זיכרונות.

בפוסט הקודם כתבתי על האימון הראשון שלי והגיע הזמן שאכתוב כמה הוא השתפר באימון השני.

האימון השני במספר נערך ביום רביעי בשבוע שעבר ב- 22.8. לשם הגעתי עם אנרגיות ברצפה ואולי דווקא עם אנרגיות שרוצות להתפרץ.

כשהגענו לשם חיכו לנו מעט מאוד בנות, ביניהן: שיר, עמית ועוד 2 בנות חדשות. הפעם היינו מעט מאוד, ודווקא כשחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע מזה החיים הפתיעו אותי.

יאיר התחיל בזה שביקש שנשב על הספסל, ובעודנו מחכות מספר דקות הוא החל לדבר.

ההסבר שלו התחיל ונגמר באותה גולת הכותרת והיא שמהיום זה פרק חדש ודף חדש. שנה שעברה למדנו את הבסיס והשנה יש לנו משימה לעלות שלב לרמה גבוה יותר. ההסבר נכלל בכמה הוראות שהיו ככה-

אין להתלונן, ואין לקטר. אין לשבת בצד אפילו למספר דקות, ובמידה ומישהי עייפה שתבקש דקה מנוחה ומיד בתום הדקה היא חוזרת להתאמן. זה נשמע כל כך קשה רק בדיבורים שלא הייתי אופטימית להתחיל שום שלב ושום עליית דרגה, אבל מה כן.. אני אוהבת את זה. אני אוהבת להרגיש שאני נלחמת ושיש אכפתיות שנעלה בדרגה, שהכל סובב סביב העלייה ועם פחות דגש על הנפילות הקטנות של הקיטורים והתלונות.

האימון התחיל בסיבובים סביב המגרש שהובלו על ידי כי המאמן ביקש שאוביל, תוך כדי הסברים שלו שצריך לנתר באוויר, לצנוח על כף הרגל {נדמה לי} ועוד שלל דברים כמו.. יש להסתכל על הסל תמיד, לדמיין שאנחנו עפות ועוד כל מיני אימרות לגמרי לא מעודדות כשאני מנסה להוביל את העדר בשתי רגליי הקטנות ועם כושר ששווה למספר אפס-0000 גדול ועסיסי. אז ניסיתי להתעופף באוויר, אבל היה קצת קשה, אולי הרבה. :)

אחר כך הוא עשה שליטה בכדור בצורה שלא נתקלתי בה אף פעם, או שזה היה נדמה לי.. כי לא שיחקתי הרבה זמן כדורסל. רצנו משם לפה ומפה לשם, תוך כדי נשימות כבדות וזיעה שנוטפת שוב ושוב מכל מקום אפשרי, ואז הוא נתן בקושי דקה לשתות ושוב חזרנו לעמוד בשורה על הקו הלבן .

הפעם, בלי שום הפתעות הוא נתן לי להוביל את הצעד וחצי עם כל התרגילים הקטנים.

לאחר מכן הוא חילק אותנו לשלישיות. הייתי עם שיר ועמית בשלישיה, שם הוא הסביר לנו תרגיל של חסימות ואני הבנתי שאני חוסמת את האוויר ;) אבל זה נפתר במהרה. עד שהבנו את הפואנטה של התרגיל הכל הלך חלק ונפלא לגמרי.. עד שקלטנו שבתוך התרגיל רק אני נכנסת לסל. אז הכל הסתבך וחזרנו להתבלבל, עד שלבסוף הצלחנו לסדר את התרגיל כמעט לגמרי והיינו שלוות, לפחות למשך כמה דקות כשסחבנו את הרגליים מחסימה אחת לאחרת.

כעבור 20 דקות של תרגולים שיחקנו 3 על 3 בסגנון החסימות והיה את האמת משחק נפלא.

הבנות החדשות שמסתבר שהן עולות ל-ט' היו מאוד נחמדות וניסיתי להשרות בהן תחושה של ביתיות.

בסוף האימון צעקנו לשמיים עם הרבה צחוקים וכאבים בכל מקום אפשרי ואז יצאנו החוצה לדבר.. ומסתבר שלא רק אני הרגשתי איך הרגליים יצאו מהמקום.

אבל אחרי זה.. את התחושת העילאיות שהרגשתי, את החוזק הנפשי והפיזי, פשוט לא יכולתי למחוק.

עד עכשיו אני יכולה להרגיש את כל האנדרנלין שרץ לי בגוף כמו איזו סוכריה על מקל מהנוצצות שילד קטן קיבל כמתנה במקרה.

הרגשתי כל כך מחוברת לקרקע ומחוברת לעצמי. לפתע הכל נראה יותר בהיר מתמיד, וזה נורא מוזר.. כי לא יכולתי אפילו לחשוב מרוב עייפות. :) חולה על זה. פשוט מאוד.

לאימון ביום שישי לא הגענו כי היינו בצימר, אבל לאימון ביום שני בשבוע הזה בתאריך ה- 27 הגעתי והייתי שם לגמרי.

כבר התכוננתי לכאבים ולהתכווצויות וגם לכל הטוב הזה. קבענו לקחת את בר ושהיא תחזיר ומיד כשנכנסנו למגרש ראינו את יעלה, וכולנו קפצנו עליה מהתרגשות. פתאום אני שמה לב לאסתי שיורדת מהמדרגות.

כל כך התרגשתי שראיתי אותה.. כי הסיפור הוא ככה: יעלה סיפרה לי שאסתי רוצה להתקבל לפנימיה בצפון ולכן לא תמשיך איתנו בחוג. נורא התאכזבתי כי נקשרתי לבחורה הגבוה הזאת והיא הייתה חלק מהפאזל שבנינו לנו, ופתאום הסתבר שהיא חזרה אלינו כי לא קיבלו אותה לפנימיה.

כולנו צוהלות ומאושרות ושמחות לאיד על ההחלטה שהפנימיה קיבלה, והיא יושבת שמחה וקצת לא על זה שאנחנו שמחות שלא התקבלה.

יאיר התחיל להריץ אותנו מגרשים בצעד וחצי, כל מיני תרגילים, ביניהם גם תרגיל 11.. {כי סוף סוף היינו הרבה בנות}. היו לי איזה 2 כניסות התאבדות לסל שהצליחו, וכניסה אחת שבגללה הכדור התעופף אל מאחורי הסל. D:

אז הייתה דקה מנוחה בין לבין, וענת עשתה יופי של מתיחות. פתאום להרגיש קצת כמו קבוצה, כמו התאגדות של מטרה אחת. אז רצנו מפה לשם, ותירגלנו את זה ואת זה.. והמסירות פעם הלכו ופעם לא,

עד שיאיר חילק אותנו למשחק של 5 על 5. שם כל כך נהנתי.

במתפרצות אסתי שיחקה אותה ומסרה לי מסירות מעולות ולהפך, וכל כך נהנינו פתאום.

זאת ההרגשה שאליה התגעגעתי, ההרגשה שאני מסוגלת לזהות איפה היא עומדת ולהביא את הכדור לשם, עם כל הקושי שבדבר.

בסוף האימון צעקנו את שם הקבוצה בקולי קולות והזיעה והכוחות הדלים לא הפריעו בשום מצב.

האימון השלישי היה אתמול, יום רביעי ה- 29.

הגענו מעט בנות אבל נורא נהנתי. עשינו מתיחות באמצע המגרש, תירגולים משוגעים לגמרי, קצת סל פה.. קצת רצון לסל שם. מרוב כל ההתרגשות כולנו היינו סחוטות לגמרי מזיעה והיה נורא מצחיק עם יאיר.

כל פעם מחדש אני מגלה כמה אני מעריכה אותו ואת דרך האימון שלו..

שכמו שהוא אמר באימון ביום שני שעבר, וזה:

"שכאשר נדע איך להתאמן ברצינות ובקצב מהיר, אז נכניס את הצחוקים שלנו והשטויות.. ואז נוכל לתפעל את שניהם ביחד".

אז אני יושבת ומחכה,

ומתמוגגת מכל רגע.

נו,

זאת אהבה.

היא תמיד מנצחת.

קצת קשה לעשות סדר באירועים ועוד יותר לעשות סדר במילים.

נדמה שאחרי יום עם ילדים הייתי צריכה להיות הכל, ואני מרגישה בעצם קצתהרבה פחות.

הפוסט הזה מאוד ארוך, דווקא משום שאני מעניקה לו משמעות מאוד רחבה.

יצאתי יום חמישי לצימר בצפון. הכל התחיל משעה מאוד מוקדמת בבוקר יום חמישי שעיכבנו את סידור הדברים עד לרגע האחרון בשעה שתיים, אבל לבסוף הכל היה מסודר כמעט בזמן שייעדנו.

הרגשתי שאני מוציאה חצי בית בכולה 2 תיקים וחצי, בנוסף לכל השקיות שהיו בצדדים ולכל האביזרים הנלווים.

הגענו לבית של סבתא שלי, ומרוב כל הרעב של אמצע הצהריים אכלתי 5 פרוסות לחם של 36 קלוריות. נו, טוב.  

אז נסענו לבית אבות החדש שבו סבתא שלי נמצאת, אחרי שכבר הבנתי שהיא לא תיהיה מה שהייתה.. והכל ניהיה מסובך פתאום ומורכב, ובכלל לא בהיר. היא נראתה חלשה ועייפה, והחדר הקטן שלה בכלל לא החמיא לכל המצב המורכב שבו היא נמצאת. לפתע המילה 'הזדקנות' תפסה משמעות אחרת, והסבתא היחידה שלי נאבדת בתוך כדורים ובתי אבות שבהם היא מרגישה אבודה. זה קשה, כי העובדה שהיא לא מספיקה לעצמה, ולא מסוגלת לדאוג לעצמה זה קשה לתפיסה, ופתאום לראות איך כל חלקיקי הפאזל ששמעתי עליהם רק בפלאפון ובפעם ההיא שביקרנו אותה בבית חולים, מתחברים להם ביחד.. והכל היה כבד מידי. מזל שבין החיוך שלה יש הרבה דברים שלפעמים יכולים לאזן אצלי הכל.

אז ראינו קצת טלויזיה, היא נתנה לי את הקשת היחידה שלה שהיא אוהבת מאוד ואז החזרתי אותה כשהיא לא ראתה.. ראיתי פתק שעליו כתוב 'מזל טוב ליום הולדת ה-100' וכל הסביבה הייתה זרה לי.

אחרי זה מצאנו את עצמנו בין ערפולים וסלילות בדרך ליישוב דרוזי אחד שנאבד לי השם שלו, איפשהו ליד כבר פקיעין {שמזכיר בהחלט חוויות נעימות}. כולנו מותשים ומותשות במכונית אחת בחיפוש אחרי איזה כפר אחד וצימר אחד, והכל התערבב למשהו קצת מרגיז. כשנכנסנו לכפר חיכה לנו האיש שצריך להוביל אותנו לצימר...

בין סיבוב בכפר לעוד בית אחד שנראה כמו האחר, הגענו לבית בסביבות 7 כשעוד היה חצי חשוך חצי מואר. היה נוף מרהיב ונכנסנו להתבונן בשטח. הבית היה מקסים, מין בית גדול כזה עם המון חדרים, מטבח גדול וטלויזיה ענקית. כמו בית עצום שכל חדר מושכר שם כצימר. אז עלינו לחדרים וביקשנו את חדר מספר 6, החדר השמאלי.

נכנסנו והייתה שם מיטה זוגית ועוד 3 מיטות נפרדות, ואני בחרתי אחת בשבילי ורון בחרה בשבילה. מיד תלינו את כל הכביסה הרטובה שכיבסנו בבוקר {שלא הספיקה להתייבש, אוח} וירדנו לראות טלויזיה למטה ולחכות לשאר המשפחה המורחבת,תוך כדי הסתכלות כללית ומורחבת על כל הבית.. ובנוסף על המרפסת המרהיבה שהייתה למעלה, שמורכבת כמו חדר אחד ארוך עם מראות מזכוכית לכל אורך הקיר, עם נוף מרהיב לכל הכפר והרי הצפון.

מין מקום כזה שהייתי רוצה שיהיה לי בבית.

חיכינו שעה וחצי עד 8:30, ואז באורח פלא הדודים והדודות שלי הגיעו, אחרי שחשבנו שהם מגיעים מאילת, לא מהמקום שבו אנחנו גרים. אז היו קצת כעסים, והרבה מרמורים.. וגם איבוד בדרך כי החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע למסעדה ההיא לבדנו {בלי עזרת האיש שממנו שכרנו את הצימר} ונאבדנו בתוך הכפר הזועם ובכבישים הצרים וברעש הבלתי פוסק של הנערים ושירי הערבית המפוזרים בכל עבר.

כשהרגשנו שנאבדנו לחלוטין התקשרנו לאותו איש והוא אמר לנו שאנחנו במקום אחר לגמרי, אז אמא ואני זכרנו את כל הדרך עד לאותה דרך מבולבלת והובלנו בחושך את המכונית בדיוק לצימר, ואיך התגאתי בעצמי אחרי זה.

הגענו למסעדה על הגריל, פגשנו את המשפחה {עודד,אורנה, מעיין ואמא של אורנה ואחיה, כי שלמה והמשפחה וגם חן החליטו לא להגיע מטעמי חום ו'לא מתאים לי'} והתיישבנו מחכים בקוצר רוח לאוכל.

האוכל היה טעים ומאוד מאוד חיוני ודווקא נהנתי מכל המאכלים המערביים והים תיכוניים האלה.

אחר כך כשיצאנו עודד {בן דוד שלי} אמר לי "למה את מתלבשת כמו בן? למה את לובשת שמלות? למה כל הזמן אותו הדבר?" והסתכלתי עליו והרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ או מתפורר באותו הרגע. מצד אחד עצרתי בעצמי מלהתפרץ ומהצד השני לא יכולתי לעצור את הכל. התחלתי להתפוצץ מדמעות וכל הגוף שלי נשאב אל תוך חור שחור שאיים לשלוט בכל הצבעים שצבעו אותי. אבא שלי הסתכל עליו ואמר: "תסתכל עליה עכשיו..." ואני הרגשתי איך כולי מתפוררת וחשופה לעיני כל. אחותי הגנה עליי והתחילה להתנפל עליו על זה שזה דבר דפוק להגיד ופוגע מאוד.. ואני כבר הייתי במקום אחר, במקום שבו רציתי להיעלם משם כמה שיותר מהר.

הוא הצטער ואמר שרצה להגיד אחרת, שאני ילדה יפה ושהוא רוצה לראות אותי אחרת ויצא לו משהו אחר.

מין חוסר טאקט במארקר צבעוני בוהק שצבוע עליי וזה נורא קל לקשקש עד שלא יישאר כלום. וזה כאב לי, לווא דווקא ממה שאמר.. ואולי לא בכלל בגלל שהוא אמר את זה.. אולי כל הכאבים שסחבתי בנושא הזה מאז כיתה א', איך הצלחתי להיות חזקה ולא להראות את מה שהרגשתי, להגיד לעצמי שהדיבורים האלה כל כך מתומטמים בהשוואה אליי, ושאני ארגיש ואתנהג ואלבש מה שארצה ומה שארגיש עימו בנוח.אבל עדיין,

את ההתפוצצות הזאת היה קשה לעצור.. אולי בגלל שהתרגלתי להיות ה'חזקה', וה'יודעת', ולפעמים אני לא.

הגענו הביתה ודיברתי עם אחותי לפחות שעה וחצי, והיה משהו נורא הרמוני ולבבי בשיחה הזאת. מין שיתוף שאנו רגילות אליו, אבל שתי פנים חשופות לגמרי.

אחרי זה עלינו לגג וניהלנו שיחה על כל דבר בערך 3 שעות עד 2 בבוקר..

זה התחיל ממשפט של 'הכל זה לטובה' ומעבודה, לאבא שלי, אלינו, ללימודים, לחברים.. עד שבן דוד שלי {עודד} הצטרף והתחלנו לדבר על מה שהיה והתפוצצות שלי. סיפרתי לו שזה היה לווא דווקא קשור אליו, זה פשוט מה שאחזתי בפנים. הוא הצטער שוב, הביא לי שוקולד שאני הכי אוהבת וישבנו ודיברנו איתו הרבה.

דיברנו על אנשים רוחניים ופרקטים, על משמעות ויישום, עד שאיזה שכן צעק לנו והיינו צריכים להשתתק.

היה כל כך אדיר, שאפילו מילים לא יוכלו לסכם כלום..

מה גם שהתה עם הצמחים ששתיתי למעלה, במרפסת המדהימה ההיא היה ענק.

ביום שישי התעוררנו ב- 6 וחצי לארוחת הבוקר ב- 7. אספנו את עצמנו והגענו למקום מקסים בבית של המשפחה הדרוזית שאירחה אותנו בצימר. המון מכל טוב, והרבה הרבה לב נאספו בכל המאכלים המיוחדים וכולנו בתוך שולחן זה תמיד טוב.

צילמתי הרבה מאוד תמונות לכל אורך יום חמישי וגם שישי ושבת וזה היה כל כך כיף סוף סוף להגיד שיש לי מצלמה מעולה פה- והכל משתלם ברגע שיוצאת תמונה מספקת.

אחרי זה החלפנו בגדים ונסענו לנחל שניר. כל כך הרבה נחלים ומשפחה, והרבה קירוב ומים.. וקצת לכלוך והרבה החלקויות, והמון אנשים ומצלמה אחת ותמונות בתוך הנחלים, וצפרדע אחת, ותמונות של נחלים, הזעה ומעט כעס, קצת בדידות והרבה ביחד.. ואיזה 3,4 שעות של בילוי רציני.

אני פחדתי להכניס את נעל הספורט שלי+הגרב לתוך הנחלים עד שלבסוף ההחלקות הכניעו אותי וויתרתי על המלחמה.

אחרי סוף הבילוי הלכנו איזה 20 דקות בשביל לחפש את היציאה, ואז ראינו שלט שאומר שלכיוון החניות יש ללכת עוד 20 דקות כל הדרך חזרה במין שביל מסודר, אנערף. אז לקחנו את הרגליים, לא לפני שראינו את שדה החמניות ויצא לי לצלם כמה מהן+ לקחת כמה מיובשות ואחר כך כל הדרך לשמוע את ההורים מפצחים גרעיני חמניה ישר מהאדמה. :)

כולנו היינו שפוכים ומתמוטטים כמעט.. עד שעצרנו באיזה קניון לאכול ארוחת צהריים ב- 4 אחרי הצהריים.

הקניון היה סגור, ולצערנו נאלצנו לאכול במקדונלדס {מקום שהבטחתי לעצמי לא להיכנס אליו לעולם}. מסתבר שמק רואיל זה שטויות בתחת וכל הצי'פס המגעיל שלהם לא מגיע לשום מקום חיובי, וסתם חוויתי חוויות שנאלצתי לחוות שנית, אבל נו טוב.. בטיול אני לא אמורה לדפוק חשבונות..

אבל זה רק בתיאוריה.

חזרנו הביתה מסריחים ועלינו למרפסת. שם צחקנו עם מעיין הקטנה ועשינו המון בועות סבון. אחר כך הלכנו להתקלח ומשם לארוחת ערב אצל המשפחה הדרוזית. כשהגענו לשם זה היה באמת מקסים.. כל כך הרבה אושר יש במשפחה הזאת, כל כך הרבה חום. גם לארח אותנו בבית, גם לתת בשפע יפייפיה, וגם היה אוכל באמת טעים מאין כמוהו שכולנו התמוגגנו.

אחרי ארוחת הערב התיישבנו בחוץ ואב המשפחה הדרוזי סיפר לנו סיפורים על גלגולי נשמות אצל הדרוזים ועל אורח החיים שלהם.. והיה מאוד מעניין. לבסוף אמא הציעה שהיא תשיר ומאוד התרגשתי לשמוע אותה בצורה אחרת וחדשה. :)

לאחר מכן האב החליט לקחת אותנו למצפה הכי גדול בארץ, מעלה מעלה בהרים. אז כולנו אספנו את המכוניות ועלינו למעלה למצפה. המקום היה מרהיב ביופיו.. חוץ מאורות לא ראו כלום, אבל זה היה אדיר.

היו זרמים עצומים של רוח של הצפון וכולנו מתכסים בעצמנו תחת כיפת השמיים, וזה היה מאוד מרגש.

אחר כך הלכנו הביתה, ואני נשפכתי במיטה.. אבל נו, זה לא מעניין.

יום שבת התעוררנו באי רצון לארגן את כל הדברים בתיקים. הלכנו לארוחת בוקר אצל המשפחה הדרוזית, ושוב למצפה רק באור יום, עד שכולנו נפרדנו.

אחר כך החלטנו לחזור לסבתא ונסענו בחזרה אליה.

היא נראתה קצת רע וקצת טוב. רון הציגה לה את עבודת השורשים שלה, וכשהיא הגיעה לסוף.. היו שם מסמכים של בעלה שנפטר ושל בנה שנפטר בצבא וכולנו ניסינו לדחוף אותה ולהגיד לה שזהו, פה העבודה נגמרת.

והיא שאלה... "מה אתם חושבים שאני לא יודעת את זה שהם מתים?" ואז היא בכתה בכי קורע לב ושקט.

לפתע הדודה שלי מאלסקה שבאה לביקור בשביל סבתא ואמא אבא.. וגם רון ואפילו אני, כולנו בוכים בשקט, מין רגע כזה של קושי עמוק.

אחר כך הכל היה קצת יותר רגוע, עם קצת שוקולד וקצת סביבה. ונורא התרגשתי לראות אותה, גם כי היא הסבתא היחידה שיש לי, וגם כי היא הכי בשבילי.

אחרי הביקור חזרנו הביתה אבא, רון ואני.. ואמא נשארה עם סבתא עד יום רביעי כשתחזור אלינו.

עצרנו בארומה באופטימיות ואני מתפלאת שהיה כל כך טוב שם.

ופה בעצם מסתיים טיול הצימר.

עוד מעט בית ספר, יותר מידי תהיות.. פחות מידי כוח, יותר מידי רצון למשהו אחר.

עכשיו סיימתי עבודה מ-8 בבוקר עם ילדים, שאתמול הלכתי לישון ב- 12 ועוד אחרי הקוצר בשינה של כל הטיול הזה.. כולי בקושי מרזיקה את הרגליים, המקרר ריק ונדמה שלאף אחד\אחת לא אכפת,

אני כולי ריקה..

ונדמה שזה מה שיש פה בעצם.

*ציללללללל**צייייייייייייייללללללל* {צלצול הטלפון הרעיד את האוזניים}

"שלום.. ממ.. הא? כןן????" אחותי צעקה

"יאיר???? יאיאיירר?" היא צרחה בקולי קולות ומיד הרמתי את הטלפון כדי לברר שאוזניי שומעות בבירור את השם הזה.

"יאיר, יאיר?? יאאאאאא" התרגשתי לשמוע את קול המאמן שלי המודיע על פתיחת האימונים שוב, 3 פעמים בשבוע, במקום ב-5 אחה"צ ב-6 וחצי, אבל נו. כדורסל.

רון הסתכלה עליי והסתכלתי עליה וכל כך התרגשנו.

אז היום הגיע יום שני, יום ההתייצבות. מ-9 וחצי בבוקר זה כל מה שחשבתי עליו, מזה כל הזמן התרגשתי.

התארגנתי שעה וחצי לפני האימון בהתרגשות אינסופית ואז הגענו למגרש סוף סוף.

לראות את הבנות היה מאוד מרגש, יאיר היה מרובע לגמרי, אולי עייף, מה אני יודעת.

התרגשתי מאוד בהתחלה, וידעתי שזה הולך להיות קשה כי סך הכל לא נגעתי בכדור כמעט רוב החופש... ויצאתי רק ל-3 הליכות בשבוע של שעה וחצי ועשיתי לי 2 אימוני כושר בשבוע- אבל זה לא מספיק.

אז הוא הריץ אותנו ובמצב נתון זה היה נורא קל, אבל כולנו התנשפנו והזענו, והיה קצת מוזר להרגיש איך זה לרוץ עם הכדור ולאבד אותו.. לנסות לעשות צעד וחצי קל ממש בלי כושר לזה, או בלי יכולת לזוז.

שאר האימון היה בסדר, נהנתי קצת, טעיתי הרבה והתעייפתי.

סיימנו משום מה את האימון 20 דקות לפני, והמאמן היה לגמרי לא איתנו, וזה כל כך מרגיז.

הוא גם אמר שמעכשיו אנחנו מעלים את הרמה משנה שעברה והולך להיות יותר קשה, ואני מחכה כבר לראות את רמת הקושי ולא את רמת הדיבור. האמת שאני כועסת עליו, אבל זה השטויות שלי. אני צריכה להפסיק לשפוט ולבקר אותו, ולנסות להתקדם.

אז אני מתה מפחד, כמו תמיד, ובמצב רוח ירוד למדי, ואני קצת עצבנית, ובתוכי כל כך רוצה לשמור על אופטימיות.

נו, טוב.. זה יגיע. 

ושכחתי בכלל מ-2 משחקי הנבחרת שהייתי.

האחד נגד בלגיה, היה אחד המדהימים. היינו בשער 3 למעלה למעלה, והיה כל כך נפלא. צעקות, צרחות, אווירה פשוט מטורפת. הרגשתי איך כולי מתאספת וכבר כלום לא חשוב כמו המשחק, רק בזה אני מתרכזת, ורק על זה אני חושבת. היה פשוט משחק אדיר, כל כך הרבה עידוד יפייפיה עם המון אנשים וצופים ביד אליהו.

המשחק השני נגד דנמרק היה פחות מרגש מבחינתי, כי היו לי כאבי מחזור והראש היה במקום אחר והעידוד היה עייף ויבש. אבל כשהגיעו הגלים כולנו חזרנו עליהם, ואליהו נתן הופעה מקסימה וטפירו עם מסירות אדירות והלפרין שהצליח להתעלות גם מול בלגיה וגם מול דנמרק בצורה פשוט משוגעת ואני נהנתי מכל רגע. בין עוד שיר אחד לאחר, זה הזמן שהיה לי לחזור קצת לעצמי.

והחתונה, פיי.. איך שכחתי מכל זה.

החתונה הייתה יפייפיה ומרגשת, המון אורחים והרבה צילומים למיניהן. נורא נהנתי לחזור קצת ולהנות קצת ולהרגיש טוב עם עצמי, לקנות בגדים חדשים, להתאפר ולדפוק הופעה. הייתה חופה פשוט נהדרת ונורא התרגשתי בשביל הזוג שהוריהם חברי ילדות של הורי, והיה בהחלט מרגש.

אז חן {בן דוד} הגיע ודיברנו הרבה בחוץ, ופחות היינו בחתונה.. מה גם שלא היה לי מצב רוח לשום דבר. אז המסיבה הייתה מעט יבשה מבחינתי, קצת משעממת אפילו, אבל נו.. זה היה חיוני לבריאות.

ביום שבת, ממש לפני המשחק נגד דנמרק הלכנו למסעדה עם המשפחה כדי לחגוג לאמא יום הולדת. לא היה משמעותי וסתם סעדנו במסעדה, אבל כשחזרנו למכונית אמא הקריאה את הברכה שאבא כתב לה, ואת הברכה שאני כתבתי ונורא התרגשה. היא שאלה אם אני באמת בת 15, ואמרה שזה ברמה מאוד גבוה, אבל לי זה לא היה חשוב. הכי חשוב שהיא נהנתה והתרגשה, והבינה את המסר וזה שאנחנו אוהבים ואוהבות אותה פשוט כי היא היא ובלי כל תנאים.

מה גם שקיבלתי ערכת איפור {שכבר כתבתי עליה בפוסט הקודם} חדשה וזה היה בהחלט משמח.

נו, עוד אוסף של מקרים ששכחתי לכתוב עליהם.. שאיבדתי את הזיכרון לגביהם והתאספו פה. :)