ההיגיון של הלב

מפחיד איך ברגע אחד הכל מתחיל לחלחל פנימה ואני מתחילה להבין שנגמר לו החודש. שעוד מעט אהיה אחרי יום הולדת 16, אתחיל את חודש אוגוסט, אהיה חמישה ימים באילת עם חברות, אחזור, אחפש עבודה, אתחיל את כיתה י'א. קרו כל כך הרבה דברים שלא הצלחתי לגעת בהם ולא הצלחתי לכתוב אותם בשבילי.

כמו למשל, היציאה ב-15.7 עם הבנות מהקבוצה. נפגשנו ליד הבאולינג. אחרי שרון ואני קנינו מתנה ליעלה, עטפנו בצורה רשלנית אך מתאמצת והתרגשנו מעצם המעמד, פגשנו את הבנות כמה דקות לאחר השעה המשוערת.

כמובן שהכל התקבל בחיבוקים ובצווחות ובאמת בהתרגשות. באיזשהו שלב נכנסנו לבאולינג והחלטנו שהוא קצת גדול עלינו מבחינה כספית, אז החלטנו להתיישב ב'קפה גו'. אם הייתי יכולה לתאר את מה שהלך שם. הקבוצה ואני תפסנו חצי מהמסעדה, באיזה 5 שולחנות עגולים וכל אחת מאתנו ברגע משלה, אחת פה איתה, אחת עם השניה, אני ישבתי ליד יאיר [המאמן שלי]. יצא לנו לדבר קצת, ושוב הכרתי צדדים בו שלא הכרתי אף פעם. הזמנו אוכל, צחקנו אחת על השניה ברגעים שבאמת היו לבסוף בלתי נשכחים והרגשתי איך מפגש אחד יכול לגבש קבוצה של בנות שביום יום לא בטוח שהייתה מתחברת כפי שהתחברה בעקבות הספורט.

כשסיימנו ב'גו' המשכנו לבאולינג, וכן... במקום לקנות משחק רובנו היינו הצופות, בעוד רק חן, שיר, עדן, יובל, יעל ויאיר היו המשתתפות והמשתתף. בתור צופות היה כיף אדיר, צחקנו, התלוצצנו וראינו את יאיר רוקד ריקוד של מעודדות.  בפעם הראשונה שהרגשתי שזה עוד מעט הולך להיגמר ופה בפנים זה רק התחיל.

איך הוא יכול לעזוב אותנו, אם זו הפעם הראשונה שראינו אותו במצב הזה? עוד לא הספקנו. עוד לא הספקנו.

למדתי את שיר ה'עלולי ציפור' וגם למדתי כמה זה חסר לי, כל רגע ורגע משם.

נפרדנו בחיבוקים ובקביעת מועד מפגש חדש ב-30, יום לאחר היום הולדת שלי, ל'אימון' כדורסל. נחת ושלווה. ובעיקר שפע. תמיד שם שפע.

עוד ערב מעולה של כדורסל היה הערב גמר של הקבוצה של המאמן שלי ושל שמעון [האחראי לכדורסל באזור]. רון ואני הגענו קצת מוקדם, פגשנו שם גם את עדן וביחד עשינו כיף חיים. באמת שהתגעגעתי לתחושה ההיא של גרון צרוד, של כניסה למשחק על אמת. על אמת אמת. להיות חיה כאילו על המגרש רק מהכיסאות למעלה, לדעת שאולי יש לי כוח להשפיע. זה היה טירוף. וברור שאחרי הטירוף אנחנו יצאנו עם הגביע, ועם עוד מחמאה גדולה מיאיר, איש גדול:

"את רואה איך אני ריכזתי? זה התפקיד של רכזת. לפעמים כשאני רואה שאת עצובה אחרי שקלעת 2 נקודות אני רוצה שתדעי שיש לרכזת תפקיד אחר על המגרש- תפקיד שאותו את עושה. את משחקת כמעט כמוני רק ברמה שלך." ואז הוא אמר שאני צריכה להעריך את זה, נדמה לי. אבל זה היה רגע גדול.

באיזה יום שישי אחד, לפני איזה שלושה שבועות ישנתי אצל בת דודה שלי, ששמה שחר. מה שלא עשיתי מאז כיתה ה', או אפילו ו'. ראינו סרט קיטשי ומתוק בצורה נפלאה, דיברנו בגינה על אהבה ואז נזכרתי איך זה להיות בכיתה ז' ולעלות לכיתה ח'. כמה קסם.

היה באמת נפלא.

ביום ראשון הזה, קמנו רון ואני ב-5:30 כדי ללכת לשחק כדורסל אחרי פרק זמן כל כך ארוך שלא נגענו בכדור. בשביל לכדרר היינו צריכות לקום בבוקר, לטפס מעל הגדר ולסבול בשקט גועל של מגרש. אבל מה לא נעשה בשביל כדורסל? אז היה קצת מטריד, וקצת מזוויע... שכחתי קצת איך זורקים את הכדור והוא לא תמיד פגע אפילו בלוח, אבל זכרתי מה כל כך אהבתי. הייתי מרוחה בזיעה ובלכלוך של הגרש, פגשתי שומרת ששאלה אותי שאלות ווידעה שיש לי מושג שזה לא חוקי לעלות מעל הגדר, ואני העברתי לה שעד שיש פה מגרש, גם עלוב שכזה- אני אקום ב-5:30 בידיעה שאני קופצת מעל גדר מטופש והולכת לעשות קצת ספורט. פשע לא פשע, שומרת לא שומרת, האמת שגם פחדתי. אבל היה טוב, מסריח אבל טוב.

עבודה בצהרון. אוקי. אז בין כל הבעיות, וכל הילדים המתעופפים והחוצפה הבלתי נסבלת שלהם, היו רגעים בלתי נשכחים שייגמרו כשאקבל את הצ'ק מחר ביום האחרון לצהרון. מצחיק איך חלפו 15 ימי עבודה קשים ומעייפים, קלים ומשמחים. הכרתי ילדים מדהימים וגיליתי שימים לימים הם יכולים להיות רעים כל כך עד שאחשוב שצמחו להם קרניים. יום אחרי להודות על כל רגע שאני במחיצתם וביום למחרת לקוות שאיעלם. מה שכן, למדתי הרבה דברים. וזו העבודה הראשונה. ומחר זאת תיהיה גם המשכורת הראשונה. ומצחיק איך הזמן חולף לו.

איך התקרבתי לרועי, איך התחלנו את הימים הראשונים רון ואני, שאכלנו במכביס, שהכרתי מדריכות חדשות, שהכרתי ילדים חדשים, שהרווחתי קצת כסף. עברו זמנים יפים על כוחותינו, פרק זמן שהולך להיסגר מחר. באותה צורה שבה הוא נפתח, בהתרגשות, בשמחה וברצון להתחייב.

ולא אכפת לי שאני לא פה, כפי שאכפת לי שאני לא אתכן ושאתן לא איתי. שבין לבין יש רגעים של ביחד, אבל זה כל הזמן לחוד. כי זה מה שחופש יכול לעשות. אני לא פה וזה לא כי אני במקום אחר. אני פשוט לא פה.

אני לא בתוך מהות של יצירה, ולרוב אני מנסה להכניס את השפע בכוח. אני כל כך מאושרת שלפעמים זה מעייף, ואני כל כך בודדה שלפעמים זה אפילו מצחיק. יש לי הכל, וימשיך להיות לי הכל, אבל חסרים לי הדברים הקטנים.

באמת שחסר לי הספורט, וחסרה לי האמונה, התקווה והקושי. אני רוצה להתעורר בבוקר ולהרגיש כל שריר כואב בגוף שלי. אני רוצה לחלוק את הרגעים שלי עם אנשים. אני רוצה לראות ימים יפים וצבעוניים, אני רוצה להריח את החיים האלה בריח שאף פעם לא הרחתי.אני רוצה לצאת לצלם מקומות שלא צילמתי אף פעם, ולדעת להכיל בתוכי דברים שלא ידעתי שאצליח.

ביום שבת הזה ה-26 אחגוג יום הולדת עם המשפחה. מחר זו המשכורת הראשונה.

ב-29.7 יום ההולדת שלי אני יוצאת עם אחותי לירקון, לצלם כל דבר שזז ולראות את הכל.

ב-30.7 יש מפגש עם הבנות מהקבוצה. סוף סוף קצת שפע.

ב-1.7 יום הולדת שלי עם החברות.

וכבר ב-6.7 אנחנו באילת.

כמה מהר הכל עובר עליי..

אני באמת מאושרת.

 "זה נראה כמו קלף בטוח אתה דוהר, אתה על גב הסוס פותחים לך דלתות כולם ומדברים בנימוס אתה יושב ומצטלם ממש כמו סמל הצלחה אתה חושב שהעולם כולו מונח כבר בכיסך" ככלות הכל והתמונה\יזהר אשדות.

לקום בבוקר ולראות ארונות במקום בנים, זה כמו הפרכוס של הדג שנמשל מהמים ונאבק בחיים.

זה כמו לקחת את כל הפרק זמן העצום הזה ולהשחיר אותו. לראות את אודי גולדווסר ואלדד רגב באים בארונות הביתה, זה הרגיש כאילו מישהו שיושב שם מעלינו, בלא מעש,והחליט ששנתיים עברו ועכשיו- יש לגמור את הסיוט הזה. אז הונחו הארונות. ואולי הייתה אנחה, בטוח שהיה עצב,כעס, אכזבה. הרגשתי חסרת אונים כל כך.

כאילו זה לא מספיק כל הסבל של המשפחות במשך כל השנתיים האלה, אבל... ניצבו גופות במקום גופם הצעיר והחי של הבנים האלה. הם היו יכולים להיות חלק מכל אחת ואחד מאתנו. הם חלק מאיתנו.

קשה לי, כי זה נושא כל כך מורכב. כי היו צריכים להחזיר אותם אז, ולא עכשיו. כי עכשיו הם לא חיים איתנו ולא יחיו עוד. ומה עם גלעד שליט? ומה עם רון ארד?

נשארות רק הספקות, והאנחות שאולי ייקרה משהו ומישהו יקום ויעיז לעשות מעשה. חוסר אונים מוחלט.

כל כך כאב לי על הכל, על כל המשפחות. הלוואי שהייתי יכולה להיות לצידן אפילו אם רק במילים.

לראות את הערבים חוגגים לנו על הדם ואומרים שהם ניצחו במאבק הזה, היה כמו להיווכח שוב שאין בהם צלם אנוש. שאין מחילה.

הם לא יכלו להגיד דבר, הם השאירו את הלשונות של המשפחות באוויר ואת הלב שכבר פרכס למוות בחוץ, נקרע והם לא וויתרו, הם השאירו את כל עם ישראל עם הספקות, עם התהיות, עם התקווה שעוד הם בחיים.

לראות את הארונות האלה על הבוקר רק העכיר על כל מה שקורה מעלינו, דברים שלא בשליטתינו, דברים שהיו צריכים להיעשות מזמן ולא עכשיו.

אני מתביישת וכואבת כל כך.

הלוואי שאוכל להיות שם בשביל המשפחות .

הלוואי שהבנים שנותרו מאחור, יחזרו אל הארץ ואל המשפחות שלהם שוב.

צריך לעשות הכל בשביל שזה ייקרה.

הכל.   

"פגשתי אותו בלב המדבר יפה שקיעת שמש ללב עצוב ציירתי לו עץ וכבשה על נייר והוא הבטיח לי שישוב הנסיך הקטן מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח וכל שושניו הן קוצים כעת וליבו הקטן קפא כקרח ואם אי פעם תגיעו לכאן תדעו שכאן הוא חרש צנח וקול הנפילה מעולם לא נשמע בגלל החול הרך והיה אם יופיע שם ילד אחד שפניו שוחקות ושיער לו זהב תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד ולטפו את אבק המדבר מעיניו ואז תעשו עימי חסד קטן כיתבו נא מהר לכל אימותינו שירווח להן קצת ויפוג צערן הנסיך הקטן חזר אלינו"\ הנסיך הקטן. [קישור ליוטיוב] .

אני יודעת שבגיל הזה אין טעם להתעסק כל כך הרבה בכסף. באמת שאני יודעת. אבל קשה לי לשחרר את ההרגשה שאני צריכה את ה'חומר' הזה כאמצעי להשגת המטרות. אני כל הזמן מרגישה שזה לא מספיק ואני לא משחררת.

כל הזמן לנסות להיות מישהי אחרת ואז לשוב להיות עצמי. זה מאבק תמידי בלי שום קצה של התחלה, בלי שום משמעות של אמצע ובלי שום אנחה של סוף. אני יודעת שברגע שאני אתחבר לעצמי אצור דברים מדהימים באמת, אצור ציורים שלא ידעתי שאני יכולה ליצור, אצור מילים חדשות ואפיק משמעויות. אני באמת יודעת שזו אני.

אני אוכל ליצור תמונות ולהעביר משהו מאחוריהן, שיהיו עשירות בצבעים ועשירות בחומר, ושאחוש עשירה מאחורי העדשה של המצלמה וארגיש שהחומר שאני מרגישה בידיי מפיק יופי.

אני רוצה לדבר אתכן על שפת הים, בתוך רגע שהוא גם של אחרים וגם שלנו, לדעת שלא איבדתי דבר כי יש לי הכל וכי יש לנו הכל. לדבר אתכן כמו שאף פעם לא העזנו לדבר ולהרים את עצמנו שלב אחד למעלה. להיפרד מהאחת ולהפוך לביחד, להפסיק לחפור עם הראש אל תוך החול, להרים את הראש למעלה ולראות שטוב שיש עניים לראות, אוזניים להקשיב ופה להשמיע את כל אשר על ליבנו.

אויש וכמה אני רוצה להפסיק לפחד. לפחד מהפחד זה טבעי. אבל לא להיעצר בגלל הפחד. לא להיות מובלת על ידו. לא להיות כצל שלו, לא להתחבא מאחוריו. לעמוד בגאון ובגאווה וללכת בצעדי קבורה במדרכה הצבעונית שלי.

אני יודעת איך. אני מרגישה שיש לי גם את האמצעים.

קמתי היום בבוקר בתחושה שהחדר שלי לא שלי. התחילו להתעופף לי מחשבות על עיצוב, על חני ועל עושר. עושר שהוא לא חומרי, שהוא פנימי. להרגיש שהחדר שלי עטוף בחני, משקף חני, וחי את חני.

אני יודעת שבשביל זה אני צריכה להפסיק לרדוף אחרי הכסף ולהרשות לו להיות כאמצעי ולא כמטרה, ולסיים כבר את הרשימה הבלתי נגמרת של המטרות שהצבתי לעצמי לחופש.

הראשונה, שנגמרה בהצלחה אדירה- היא קריאת הספר 'רודף העפיפונים' בבערך שבוע. תיכננתי בעצם לקרוא 2 ספרים כל החופש, וסיימתי את הראשון על השבוע הראשון. עם הספרים יש לי רומן סודי, פעם אני איתם, פעם אני בלעדיהם, אבל בפנים אני תמיד רוצה להפוך להיות חלק מהם, לחוש אותם ביחד איתי. אז אני צריכה להיות תקיפה, להכריח את עצמי לקרוא 40 עמודים בכל יום ולשבת על הטוסיק. אני יודעת שהמאמץ ישתלם לי,

כפי שהבנתי שהוא השתלם כשסיימתי לקרוא את הספר רודף העפיפונים.

לכן אני ממליצה עליו בחום מטורף. הוא לקח אותי לשיחים עכורים, לרגשות נסתרים, ולאנושיות אמיתית. בכל מילה ובכל דף גיליתי משהו חדש, חוויתי משהו חדש, לפעמים כשאני דומעת ולפעמים כשאני מחייכת.

לפעמים הייתי חייבת לעצור מהקריאה, לנשום נשימה עמוקה ולהמשיך- וזה מה שמוכיח שהספר הזה הוא בין הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום. מעבר לכל המרכיבים האנושיים שבו וכל הקטעים הקשים והשנואים שבו, הוא בסך הכל ספר על ילד, על משמעות של ילד, שהיה נער שהפך לגבר בעל משפחה. וזה אומר הכל ולכן זה מדבר את הכל. פשוט את הכל.

העבודה בצהרון מוכיחה את המשפט: "יום עסל יום בסל" בצורה הכי טובה. ועכשיו זה איכשהו מתאזן באמצע.

כשבהתחלה היה קושי להתמודד עם 106 ילדים מטורפים שנראים כאילו הם גידלו קרניים בדיוק כשפגשנו אותם ולאחר מכן הבנו שהם לא כאלה גרועים ויכולים להיות אפילו ילדים טובים. זה לקח קצת זמן, הרבה זיעה וכעס, אבל זה היה באמת משתלם. הכסף לא משהו, אמרו שייתנו לנו שכר מינימום [16.7] וזה אומר שזה לא מכסה לי כלום.

אני לא מוצאת עבודה, כי אני לא מחפשת. ואני לא יודעת אם זה כי לא קיבלתי את המספר 16 שיילך לפני, או בגלל שזה מפחיד לפחד מהפחד.

ומה עם ספורט שאלתי? נשמע קול עמום ואחריו דממה. כי אין ספורט! אין. אין כדורסל, אין שרירים ואין כלום.

אני מרגישה שהגוף שלי קצת מתפורר וחבל שאני לא לוקחת יוזמה.

אז עוד 20 יום ליום הולדת 16. אז יתחלף המספר 15 [וחצי כמובן, איך לעזאזל שכחתי] במספר מפתיע הרבה יותר. נו, בטח שלא. זה יהיה כבכל יום אחר. אבל זה רק יוכיח לי כמה הזמן הוא כלום, וכמה מהר הגעתי ליום הולדת 16. כמה מהר חלפה לה השנה וחלף הזמן איתה. איך פתאום גדלתי כל כך.

זה מצחיק.

לתפוס את הראש ולהבין מה בעצם יש פה. כמה בעצם יש פה. האם יש פה את הדברים הנכונים.

אלו שאלות קשות.

והבנתי שיש לי את כל הזמן לדבר עם עצמי, ולחפש אחריהן.

לא יודעת אם זה מוזר כמה זמן לא נגעתי במצלמה. וכמה זמן לא נגעתי בכדור. כמה התרחקתי מהדברים שאני אוהבת רק כדי ללכת להרוויח כסף. ידעתי שזה יגיע. באמת שידעתי.

אבל אני יודעת גם שזה ישתנה.

מחר יש בגרות בלשון. וכמו שכבר ברור, לא ממש למדתי. וזה לא כי אני לא רוצה, אני פשוט במקום אחר. אני בשאננות מוחלטת שהכל יהיה בסדר, ושזה רק לשון. אני גם קצת סומכת על עצמי שאני אעבור את זה וקשה לי במיוחד לפתוח עכשיו את הספר ולתרגל על כל השטויות האלה. תירגלתי היום בבוקר, תירגלתי אתמול וגם לפני כמה ימים. אני מרגישה שאני שולטת, חוץ מבחומר שלא שלטתי בו בחיים.

אני יודעת שיהיה בסדר. אני מרגישה שיהיה בסדר.

ואני גם רוצה כבר להרגיש כל כך בסדר לאחר הבגרות הזאת, להרגיש שהנה מתחיל לו החופש הגדול- ללא המעצורים הגבוליים, ולדעת שגם ללא המעצורים שלי עצמי.

חופש חברייה, חופש.

צולם על ידי.