ההיגיון של הלב

אז נשארו עוד שלוש בגרויות, שלושה ימים לתחילת חודש יולי. התעודה כבר מעלה אבק, ואפילו גביע חדש הצטרף לי לארון, גביע ה-'שחקנית מופת'.

אז אחרי שעברנו את הבגרות בהיסטוריה ב- 6\22 תחושה נפלאה עברה לי בגוף. מין תחושה שמבטיחה שיהיה הציון אשר יהיה, המבחן הלך לי טוב. באמת. לא הייתי לחוצה, עניתי על מה שהייתי צריכה לענות, כתבתי מסודר והמוח היה בבהירות כזאת שיצאתי מרוצה מאוד לאחר שעתיים.

התעודה יצאה ככה-ככה, אפילו נוטה ללא משהו. זהו עוד אחד מהמצבים האלה שאת מקבלת את התעודה ואומרת לעצמך שהיא לא משקפת את המאמץ שהשקעת, והיא אכן לא שיקפה את המאמץ. הציונים יצאו בינוניים והממוצע 82.1 אחרי שאפילו בספורט המורה הביאה לי 96 (למרות שאני היחידה שבאמת מגיעה לשיעורים שלה ובהתחשב בעובדה שאני כמעט בין היחידות שכל חיי סובבים סביב ספורט. כוסעמוק). רק לאחר שיחה עם אבא הבנתי שהכל בסדר, וציונים זה לא הכל, ושלא אתפתה להיכנס לתחרות על מספרים ועל הישגיות ושאני צריכה להיות גאה במאמץ שהושקע. פייר, הוא צודק לחלוטין.. וכמה פעמים אנחנו נשאבים לתוך העולם הזה שבו אנחנו מרגישים צורך להשיג משהו כדי לעמוד באותה השורה עם כולם?

אז שלושת הבגרויות שנשארו הינם סוציולוגיה (אחרי שקיבלתי במתכונת 80, שזה לא רע ולא טוב, אלא באמצע- במקום שאני לא רוצה להיות בו), מועד ב' במתמטיקה ומועד ב' באנגלית, שבכל אחד מהם, המטרה הינה לשפר ציון ולהעלות ממוצע. אני לא אשקר ואגיד שאני כעת בשיא הריכוז שלי- כי אני לא. מאוד קשה לי פתאום לשבת על החומר ולהוריד את ה"חופש" מהלקסיקון.. אבל אני גם מבינה שזה רגע האמת ושברגע האמת הזה.. למרות שיש לו מחירים- אני עוד מצליחה לשמור על מצב של עירנות ושל ריכוז והפעם- ללא לחץ.

יומיים לאחר הבגרות בהיסטוריה, היה את טקס סיום כדורסל לשנת 2008-2009. וכן, מהאירועים האלה שאני אוהבת להיות נוכחת-להראות-להיראות-ולסכם את כל מה שהספקנו. ולמרות שהטקס לא הרגיש במקום, והנוכחות שלי שם לא הייתה שלמה במאת האחוזים, הטקס לא היה משהו ולא הייתה לא משמעות, קיבלתי גביע של 'שחקנית מופת'. זהו הגביע השני שמצטרף למדף אחרי שבשנה שעברה קיבלתי את התואר 'שחקנית מצטיינת'. וכן, היה נפלא להיקרא לבמה להיות מופת של נערות א' (למרות שאיני באמת יודעת את משמעות הגביע הזה והמאמן שלי לא באמת רצה לשתף אותי במניעיו לבחירה הזו) ולדעת שעוד שנה הייתי שלמה עם הצעדים שנקטתי ועם היוזמה שלקחתי. אז אם למישהו או למישהי יש איזשהו מושג על פירוש צמד המילים 'שחקנית מופת'- אשמח אם תיצרו עימי קשר.  אתם\ן יודעים\ות, רק בשביל להרים לי את האגו.

(למרות שעל הגביע שלי יש שני שחקנים שעולים לקחת כדור והם עם מכנסיים קצרים ואיברים בולטים. שיהיה ). למרות שהטקס היה צולע, אנחנו מתכננות מפגש סיכום (גם שלנו וגם של חנן) ואולי אז.. אני אבריק באיזו ברכה, בינתיים.. אני חסומה מסוציולוגיה וכל מה שעובר לי בוורידים זה משפחה-קבוצה-תרבות-חיברות-בלה-בלה-בלה.

באותו יום גם עשיתי שיחה עם טל, ואחרי שיחות עם טל.. הכל נראה טוב יותר. לא?

לפני כמה ימים הייתה לנו את הפגישה הראשונה לפולין, שהייתה מאוד מרגשת. אני מאוד רוצה כבר לצאת למסע הזה, למרות שיש ספקות למוכנות שלי. אבל יש את הרצון והאומץ לצאת למסע הזה כשחברותיי עימי.

הו, ותיאוריה. :) התחלתי ללמוד בשעה לא טובה אבל שיהיה.. בזמני שלי התמרורים התחילו להתרוצץ בראשי והתחלתי לקבל קצת מושג מה קורה בכבישי ישראל היקרים. ובינתיים אני פשוט מנסה לשמור על פרופיל נמוך ולא להתלהב יותר מידי שאני יודעת את התמרור שמעניק זכות קדימה. יאאאאאאאא

זהו, וחופש שמופש.. בולשיט אחד גדול. אני צריכה להחזיק את עצמי קצר לבגרויות, ולשחרר לעצמי את החבל מידי פעם. התחלתי לקרוא (כבר בעמוד 201) את הספר חיי פיי, שזה אחד הספרים מהמוזרים שקראתי, אבל עדיין לא ספר שארצה לעזוב ולהפסיק לקרוא. הוו, ודודי ניצח אתמול במשחק שראיתי מתחילתו ועד סופו- והיה מרגש לראות ישראלי מצליח ככה!! ואם כבר ישראלים שמצליחים- אז מברוק ענקי לעומרי כספי, שכשאבא העיר אותי עם הידיעה שהוא נבחר בדראפט כמעט נפלתי מהמיטה. עשה היסטוריה הבחורצי'ק הצהוב, ואני מאחלת לו מלא הצלחה.

נגמר לי הזמן המוקצב, בין סוצויולוגיה לעזרה לרון באריזת מזוודה למשצים. יום שני בגרות, יום שלישי כבר יש טיול למשואה ליומיים כהכנה לפולין. יום שבת, כמה ימים אחרי זה הופעה של שלמה ארצי (עוד קשה להאמין!!!) וביום שני הבא כבר צו ראשון, שלישי-מפגש ביוטופ, רביעי- מועד ב' באנגלית.. ואיפה עבודה איפה?? מה פתאום רוצים רק בנות אחרי צבא?? שיחנקו!

לא כתבתי פה הרבה זמן. ונדמה שהכל חולף, עובר לו וחומק. וכן, אני עדיין חושבת שעוד לא מצאתי את מה שאני מחפשת .

העונת כדורסל נגמרה בסתמיות, במין אימון כזה שלא אומר כלום ולא מחדש שום דבר. מהאימונים האלה שאת מנסה למצוא את הדרך שייגמרו. ולא, לא רציתי שהשנה תיגמר ככה, ושהעונה תסתיים ככה. במין אמירה שלא באמת עומדת מאחורי עצמה.

אבל ככה היא נגמרה, אז אני יושבת וחושבת על אותו שיעור במדעי החברה שלמדנו על מנהיגות ועל כך שאנשים צריכים אדם שיוביל אותם, ועל אותה השיחה שבאה בעקבות אותו שיעור. השיחה עם הבנות, בעירוני א' על הפרקט, בה דרשתי מעצמי להודות ברגשות שלי, וקיוויתי שהן יודו גם. אותה שיחה שהובילה למשחק בין הטובים שלנו העונה נגד חולון שרת בחוץ- בה ניצחנו קבוצה במקום יותר גבוה מאיתנו בהרבה מאוד ביחד. נדמה שמאז עברנו כמה אירועים שהרימו ושהורידו או בעצם נשארנו במקום כי לאף אחת לא היה את הזמן המתאים להתעסק בזה. אז כן, העונה נגמרה וזה נדמה כאילו לאף אחת לא אכפת שהיא נגמרה בצורה כזאת חוץ מלי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אנשים צריכים שיזיזו אותם? למה הם לא לוקחים אחראיות? ואז אני נזכרת במשפט שאמרת לי, ושלבטח אזכור כל חיי והוא: "אם את רוצה לעשות משהו- קומי ותעשי אותו".

ואז עולה לי הציטוט שראיתי היום על גבי התעודה שריקי חילקה לי במסגרת מועצת התלמידים:

"את חייבת להיות השינוי

שאת רוצה לראות בעולם" (מהאטמה גאנדי).

אז אני מנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ולאן עוד נוכל להגיע. ונדמה שזאת תמיד אני שנמצאת שם כדי לקחת אחראיות, וזאת תמיד אני שהכל צריך לעבור דרכה כדי שהגלגלים יזוזו. ולמרות שזה מתיש, אני יודעת שיש דברים שלא היו נעשים אם המצב לא היה ככה. אז עכשיו יש שקט וג'אז לי ברקע, ואני מנסה למצוא דרכים חדשות לשנות את המציאות מסביבי.

מציאות בה אף אחד ואחת לא באמת יודע\ת מה הדבר הנכון\האמיתי\הצודק לעשות כי כל אלה מתחלפים עם הרוח והאמת לא נמצאת באף אחד מהם. מציאות בה לאנשים יש קושי לקחת אחראיות ולצאת מהמסגרת. מציאות שבה גם לי קשה לצאת מהמסגרת שהיטוותן לי, ועוד יותר קשה.. ליצור משהו חדש. אז החופש הזה, שמתחיל לכולם ברשמיות מחר ולי יתחיל ב- 1 ביולי, הוא זה שאמור להיות הסובסטרט (חח מצע) של השינוי. ממנו משהו חייב להשתנות. משהו חייב לא להיראות אותו הדבר. כי זה בכל זאת החופש האחרון.

ולא, אני לא מחפשת ניסים בשמיים ולא שינויים שיגרמו לי פתאום לא לזהות את עצמי במראה, אבל כן שינויים שיביאו מבפנים ריח של משהו חדש. היום יש גם טקס מצוינות, שנקראתי לשם לקבל תעודה במיסתוריות שכן הסיבה לבואי לא ידועה בכלל. אז אני הולכת היום, ומחר גם מקבלת תעודה ככל התלמידים והתלמידות בארץ וזה לא באמת אומר לי משהו. זה לא אומר הרבה עכשיו ואני צריכה להחזיק את עצמי קצר עד ה-14 ביולי, המועד ב' בבגרות במתמטיקה. עד אז תיהיה בגרות בהיסטוריה, בסוצויולוגיה ומועד ב' באנגלית.

אני זקוקה לעבודה בדחיפות, אבל פוחדת שלא תיהיה אחת כזאת. התחלתי ללמוד תיאוריה ואת כל התמרורי אזהרה אני יודעת :) וזה נחמד פתאום.. אחרי תקופה ארוכה שהייתי אמורה להתחיל כבר.

החופש הזה הולך להיות עמוס באמת. עם כל הרשימה המצחיקה עשיתי לי, ורשימות הספרים, העבודות והכסף שאני צריכה לצבור כדי להרוויח את פולין, את הנהיגה, את הביוטופ ואת ההופעה של שלמה ארצי עוד מעט עוד מעט . יש לפניי הרבה עבודה, אבל העבודה לעכשיו היא ללמוד את מלחמת סיני ואת הסדר החדש ואת הסכם מינכן בו התגלתה המפלגה הנאצית במלוא תפארתה. כן, עכשיו הזמן להיסטוריה.

לפני כמה ימים התחלתי את הספר 'חיי פי' (3.14) והוא בינתיים חביב, אבל הגדולה האמיתית היא שזה הספר בעברית שאני מתחילה לקרוא מאז הרבה מאוד זמן.. והא, הספר באנגלית ההוא- The voyage של נרניה, הוחזר לסיפרייה כי הספרנית כמעט איימה בחיי שאם לא אחזיר את הספר לא אקבל תעודה. אז לא הייתה ברירה

ובכללי, במצב רוח הכללי.. הכל בסדר, אני חסרת סבלנות ומתה לגמור כבר עם כל ההתחייבות של הנייר ולהתחיל עם ההתחייבות האמיתיות שלי לעצמי, שנשכחו בצד הרבה מאוד זמן. וזיכרונות משכיחים את החובות וכן.. מתחשק לי רגע של שקיעה אמיתית בלי דאגה מהותית לציון כזה ואחר. אבל זה יגיע, והאמת.. שאני נחושה מאוד להראות לעצמי שציונים טובים אני יכולה להוציא, ושריאליות-הומניות-זה סתם עוד פונקציה של החברה שמקלה על הפרט לארגן ולסדר את חייו.  (מד"ח- חחח ). ובקיצור, להפציץ אותה, לחייך ולחייך ולחייך.

כי כל פעם שאני מחייכת, משהו מחייך אלי בחזרה.

אני זוכרת באחת השיחות שעשינו על המדרגות, את דיברת על זה שאת מבינה שהשנה הלימודים היא לא בעדיפות העליונה שלך, ושאת מתחייבת קודם כל ליציאות ולחברות שלך כדי לזכור משהו טוב מהתקופה הזאת של הלימודים. הוספת ואמרת שזאת התקופה הכי טובה בחיים שלך, שחשבת כפי שכולם טענו שיש הרבה לחץ, אבל שאת מצליחה לתמרן בין הכל ולצלוח סדרי עדיפויות. לעומתך, אני מתקשה הרבה יותר לנתח את השנה הזאת.

המילה הכי ברורה שיש לה היא פשוט 'סתמית', זה מה שאני זוכרת ממנה. חוץ מהחוויות האלה הקטנות שעכשיו עולות בי, כמו הגדנ"ע למשל..

שום דבר מעניין עם חברות שלי לא קרה, יציאות לא היו (הרבה כי לא באת רציתי את זה) והלימודים הם במקום הראשון בסדרי עדיפויות שלי בשעת ערב זאת, וגם היו כך לאורך כל השנה. אחרי זה היה הכדורסל..או שהם היו די ביחד. אבל לא כל מה שאת טענת. היו פה ושם את הרגעים הטובים האלה, ההיכרויות הקטנות שהתפתחו למשהו נחמד.. אבל אני מגלה כל פעם מחדש שיש לי בעיה לשתף את החברות שלי בחיים שלי, ושחברות הנפש שלי הולכות ומתמעטות. הקשר עם המשפחה מציק, אחותי מתחילה להיות עוד אחת מהמתבגרות המתומטמות האלה שכל הזמן מעניין אותן רק כסף, אופנה וחברות שלהן.. והן מתרחקות מכל מה שנראה עם קצת יותר עומק כמו מחויבות,עבודה, רצינות והתמדה. היא מדברת רק על כסף וכל היום על זה, ואני מרגישה שמה שבאמת מחזיק אותי על הרגליים זה אולי הכדורסל ואולי גם זה לא, אבל אני עומדת כי יש לי רצון שהוא יותר גדול מלעשות שטויות במתכונת בהיסטוריה ומלדעת שאני ילדה עם ציונים בינוניים. אני לא מבינה את הרצון הזה, אבל איכשהו בשיחות כאלו ואחרות (בעיקר עם מנחם) אני מרגישה שאנשים יודעים עליי משהו שאני לא יודעת וזה ש... לפחות הם סומכים עליי שאני אעשה הכל כדי להצליח. אני חושבת שזה הפוסט האמיתי הראשון שלי מזה כל כך הרבה זמן, ואני אוגרת שטויות ולא בטוחה שיש להן מקום במילים..

אז זה יוצא מעורפל וחסר כל רצינות.

לא יודעת מה לעשות עם הבגרויות, לא יודעת עם אני לוקחת אותן ברצינות, או לוקחת אותן יותר מידי ברצינות. אני לא יודעת מה חופש אומר לי ואני לא יודעת אם אני רוצה אותו בכלל. אני מרגישה שאין עליי עכשיו שום לחץ, ובעצם- שאין עליי כלום. הכל סתמי כזה.. ואפילו ספרים הפסקתי לקרוא בטענה שאין לי זמן אליהם.

קשה לי להאמין שעוד פחות מחודשיים אצעד לעבר ה-17 שלי, ואני כבר רואה איך זה לא הולך להיות כל כך נחמד.

אין לי מכנה משותף אתכן, והכדורסל שלי משגע אותייי!! אבל לפחות אני עדיין מחייכת, אחרי האימונים המיוזעים האלה והחום המזוויע של ישראל.. וכל הבעיות האלה בפוליטיקה ועם הנאום של אובמה והמתנחלים ופאקינג ביבי נתניהו. הכל לא אומר יותר מידי.. ואני רואה איך כולנו מתחילים לאבד את הפוקוס שלנו והתמונה יוצאת די מטושטשת.

אני צריכה כסף וצריכה עבודה, אבל אני לא מרגישה שזה בוער בי. בכלל, נהייתי די אדישה להרבה דברים. ואני חושבת שבכדורסל אני חווה את הרצון האמיתי להתאבד על כל כדור, ואת הרצון האמיתי למסור למישהי שתעשה סל. ובכלל.. אפילו לעשות סלסלון בעצמי.

אז לא יודעת, יום שישי היום.. ואנחנו בבית. יום ראשון בגרות בתנ"ך, יום שלישי בביולוגיה. הציונים שלי בשניהם לא משהו בכלל ובכל זאת.. אני מרגישה שאני לא עושה את הכל כדי להצליח, למרות שאני לא באמת מבינה מה עוד נשאר לי לעשות.

הכל באמת סתמי, וקשרים תלויים על חוטי החומריות ואם לא הייתי מאמינה בטוב ובאופטימיות שיש לנו כאנשים, הכל היה נראה הרבה פחות חביב. אבל איכשהו, אני עוד מאמינה בחושי הצדק שלי, ובזה שיש לאנשים רצון אמיתי לעורר חיוך אצל אנשים אחרים ולעשות עוד מעשי חסד. ואני באמת חושבת שאולי באמת.. כל הדברים שלנו נמצאים לידינו כבר עכשיו ואולי לא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש את הדברים האמיתיים והנכונים באמת.